בתשובה לג'וד, 19/06/11 11:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפרופו ברירה זוויגית - היום התגלגלתי איכשהו למאמר פופולרי (באנגלית) של מיודענו גיל גרינגרוז, שבו נידון הרעיון שהומור הוא תוצר של ברירה זוויגית. לפני איזה חמש-שש שנים חשבתי לכתוב מאמר לאייל על "מדע ההומור" - לא על מחקרים סטייל "ההומור ביצירתו של שלום עליכם", אלא על המקורות האבולוציוניים של התכונה (הדי מוזרה) הזו, ועל השאלה החמקמקה "מה בעצם מצחיק כאן". השגתי כמה ספרים ומאמרים על הנושא, אבל גיליתי שבעצם מדובר בתעלומה אדירה, ושכיום מדענים יודעים מעט מאד על מה הופך צירוף מילים אחד לבדיחה מוצלחת, וצירוף אחר לסיפור משעמם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ההומור היה יותר עסקם של הפילוסופים, הפסיכולוגים וחוקרי הספרות המיותרים לאורך השנים. בין אריסטו-הובס-הצ'סון-שופנהאואר-ברגסון-פרויד-בחטין ושות' נוצרו כמה תיאוריות דומיננטיות למדי. מה שמעניין הוא שכל אחד מהם נדרש לדוגמאות כדי להסביר למה התכוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרנסיס האצ'סון [ויקיפדיה]? ר' גם Category:Humor_researchers [Wikipedia] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שניתוח של בדיחות של סטנדאפיסטים (בודדות או ברצף) על פי מודל שמשקלל את סדר הופעת המילים/מתן המידע, ואת ההפוגות בדיבור, ייתן לפחות התחלה של תשובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכלי אולי לפרט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שזה ברור. - תזמון הוא גורם קריטי אצל קומיקאים. צא ובדוק: אם הם מספרים בדיחת סטנד אפ שמורכבת מ-2 משפטים קצרים, נגיד, כמה שניות הם מחכים לפני הפאנץ' ליין? כנ"ל בניית מתח. אם כל בדיחה בתחילת המופע ארכה חצי דקה, נגיד, האם בשיאו של המופע הקצב מתגבר? מה הפאוזה הארוכה/הקצרה ביותר שאפשר לתת לפני הפאנץ' ליין והקהל עדיין יצחק? - בניתוח מילולי של הבדיחה, האם יש גורם מילולי (למשל מילה עם דו-משמעות) שאם היינו מזיזים את מיקומו במשפט כבר היה משפיע אחרת? הקהל לא היה מופתע ולכן לא היה צוחק כל כך? וכולי וכולי. נדמה לי שעושים את הדברים האלה בספרות (מנגנונים של השהיית מתח, גישור על פערי מידע וכולי). בניתוח בדיחות אפשר גם לבנות להם גרפים של תזמון, זה בטח נורא כייף. _______ ברקת, פעם חלמה להעלות את יומן החלומות שלה על קובץ SPSS ולנתח מוטיבים חוזרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל מציע לעשות ניתוח שכיחויות של זוגות מילים ולבנות מחולל בדיחות אוטומטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תוכלי להשיג, אני מציע לך לצפות בדיון "מדברים מצחיק" עם ריקי ג'רוויס, כריס רוק, ג'רי סיינפלד, ולואיס סיקיי. וגם, בסדרה הראיונות "הקומדיה מבפנים" שעורך הקומיקאי דייויד סטיינברג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחפש אותם, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה דברים, שונים מאד זה מזה, שעשויים להצחיק: חוכמות ושיבושי לשון של ילד, פאשלה של מתעמל מכשירים, בדיחה של סטנדאפיסט, קריקטורה פוליטית, עלי ג'י מראיין, תגובות מסוימות באייל (בלי שמות), כלב שתוקף את הרגל של עצמו, ועוד ועוד. לכל הדברים האלה יש משהו משותף - הם גורמים לנו להגיב בצחוק - אבל אנחנו רחוקים מאד מלהבין מהו בדיוק המשהו הזה, ועוד יותר רחוקים מלהבין איך ולמה האבולוציה עיצבה אצלנו את המנגנון הזה של צחוק/הומור. אני לא רואה איך ניתוח של אורכי הפאוזות לפני הפאנץ'-ליין אצל סטנדאפיסטים וכו' יקדם אותנו בלענות על השאלות האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מ תגובה 573739 הבנתי שהמוקד שלך הוא "מה מצחיק כאן" והבדיחות עצמן. אז כנראה שלא הבנתי נכון. גם נחשפתי שוב לבלוג של גרינגרוז בזמן האחרון, שלא בטובתי, מה שמייד גרם לי לחשוב שלא כל דבר צריך לבדוק מתוך גישה אבולוציונית. אבל אם אתה רוצה לבדוק לא מה מצחיק אלא את הצוחקים, אתרום את חלקי הלא-מדעי בעליל ואשער שאולי ההומור, שמסוגל ליטול את עוקצם של קונפליקטים וכאבים, ובעקיפין להפחית סכסוכים, פועל בדומה למוסר או אמפתיה, כלומר הוא אחד הגורמים שמשרתים חברה "מתוקנת" ומרחיקים אותה מ"המצב הטבעי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיויד היל פירסם בלוג על חייהם העצובים של המצחיקנים ועל הנסיון שלו להיות קומיקאי. הוא מצטט בדיחה ישנה של וו.סי.פילדס: "אם אתה רוצה להצחיק את הקהל, תלביש גבר כאישה זקנה ותבעוט בו מכל המדרגות. אם אתה רוצה להצחיק קומיקאים, תבעט באישה זקנה מכל המדרגות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב''סיפור'' הנהדר של רוברט מקי, הוא טוען שכותבי קומדיות הם האנשים המרירים והביקורתיים ביותר - הם פשוט מוציאים את זה דרך בדיחות. אנשים שלא מבינים את זה, הוא כותב, מזמינים כותבי בדיחות לאירועים שלהם כדי שיצחיקו וישעשעו, ובפועל הם גורמים מרה שחורה לכל שאר האורחים, ועוזבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפרפתי פעם באיזה ספר שאיני זוכרת את שמו, שמקיש בין הומור לשירה ל...עוד משהו. לא זוכרת מה. הטענה היא שמה ש"עובד" בשירה מוצלחת יעבוד גם בבדיחה מוצלחת: שימוש בדימויים מקוריים ולא צפויים, השאלת משמעות של מילים, או נתינת משמעות חדשה, מקצב ותזמון. הרעיון נראה לי יפה ונכון. נדמה לי שגם "חוכמות" של ילד מצחיקות באופן דומה - בהרחבת המשמעות של מילים או השאלתן לתחומים לא טריוויאלים. כמובן שלא כל ההצחקות שמנית כוללות את המרכיבים האלה, ויש כאן עוד המון מסתורין. עוד סוג של הומור (שאותי לא מצחיק בכלל) הוא כל הנפילות וההחלקות למיניהן בסגנון פספוסים. אני מעולם לא הבנתי מה מצחיק פה אבל אחותי, למשל, צוחקת עד דמעות מדברים כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרוב בכל הנפילות וההחלקות למיניהן, הצחוק והדמעות מתחלקים. הצחוק של הצופה - הדמעות של הנופל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתמטיקה שירה ויופי - רון אהרוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם נשמע כמו מחווה לגדל אשר באך, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק אחותך: http://www.youtube.com/watch?v=7pehl6oID9c | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |