בתשובה לקונשטוק, 03/06/11 23:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שבעולם שבו יותר ויותר אנשים הם עובדי ידע ולא פועלי ייצור, ושהידע בו גדל במהירות רבה, החלוקה הזאת היא גסה מדי. האבחנה שעשית בין לימוד לשמו לבין לימוד למטרה חיצונית נכונה (במידה) למדעי הרוח ואולי למתמטיקה ולמדע בסיסי, שבהם במילא אין הכשרה מקצועית. במדעי החברה ובמדעים השימושיים היא לא עובדת. התיאוריה והיישום הם היבטים של העיסוק במקצוע, ואדם שלומד עבודה סוציאלית אמור להיות מעוניין בעזרה לאנשים בשטח וגם בידע תיאורטי. הכיוון, לדעתי, צריך להיות דווקא יותר פתיחות של האקדמיה לקפיצות בין עבודה מעשית לבין גיבוש תיאורטי. הערה בנוגע ללימודי משפטים. לי דווקא קל לדמיין אדם שהולך ללמוד משפטים כמטרה ולא כאמצעי. אולי הוא מרגיש נוח בתוך מערכת מובנית של כללים (''אהבת החוק''), אולי הוא אוהב את הפלפול הדדוקטיבי (שוב, כל זמן שגבולות הפלפול תחומים). אולי יש עוד דרכים לאהוב את הפעילות האינטלקטואלית שכרוכה בלימוד המשפט, לא הקדשתי לזה מספיק מחשבה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות על עצמי אני יכולה להעיד שהלימודים היו מאד מהנים עבורי, ושהחלק של ה"משפטנות" הרבה יותר מעניין אותי ומושך אותי מהחלק של "עריכת הדין". אז למה משפטים ולא, נאמר, מדע המדינה או היסטוריה? כי באופן אישי קצת קשה לי עם התפלפלות שאין תכלית בסופה. רוצה לומר, לכתיבה אקדמית יכולה להיות השפעה וכוח, אבל מדובר בתהליכים איטיים מאד שבד"כ קשה לראות את תוצאות השינוי החברתי שהם מביאים לו. עתירות משמעותיות שלפעמים כתובות ברמת העמקה לא פחותה ממאמר, מניעות, בשאיפה, תהליכים באופן יותר ברור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |