בתשובה לאסתי, 16/02/02 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסתי, שמחתי לקרוא את תגובתך ואני די מסכים איתך שבודריאר לעיתים "שבוי בעצמו – בתוך המושג 'הדמיוני' – אמריקה". מהקריאה בכתביו דומני שהוא שבוי מרצון, ואף משתדל להפריז בתיאור "אמריקה הדמיונית", לשיטתו. להערכתי הוא נוקט בשיטת האבחון שהמליץ עליה פעם הסופר אליאס קנטי, שאמר, כי הדבר היחיד שמעניין אותו הוא "ההפרזה המדויקת". בכל הכללה בסדר הגודל שעושה בודריאר ניתן למצוא חורים, באגים, וכו', והשאלה היא האם נקודת המבט הבודריארית יכולה בכל זאת לתרום להבנתנו את השפעת ההדמיות על המציאות. לדעתי כן. במאמר דוגמאות אחדות ל"תופעות בודריאריות" כמו "הקורנר בייקרי" שמספר עליו פרידמן, או הפסל של תאצ'ר והעיירה לייק האווסו, ויש באמתחתי עוד דוגמאות רבות שאספתי, ולא הייתי שם לב אליהן כלל אליהן או קושר ביניהן אלמלא הייתי מכיר את התיאוריה שלו. (ממש כפי ששמת לב להיבטים מסוימים בדברי התיאורטיקן של אל- קעידה אחרי קריאת הראיון עם פרופ' גריי). במילים אחרות, גם אם בודריאר מפריז הרי שהוא מעניק לנו שפה וכלים (4 הדרגות של היחסים מסמן/מסומן, למשל) המאפשרים לנו לבחון את השפעת המדיה. מכל מקום, בחלקה האחרון של תגובתך, דומני שאת עושה רדוקציה השומטת את הקרקע מכל דיון אפשרי ברמת ההכללה הקרויה "חברה" או "מורפולוגיה של חברה". מהעובדה שאנשים גרים בבתים, הולכים לעבודה, מחנכים את ילדיהם, אוהבים ושונאים, אי אפשר ללמוד דבר וחצי דבר על צורתה של חברה או על ההבדלים בינה לבין חברות אחרות. אנשים אהבו ושנאו, חינכו ועבדו, בכל החברות ובכל הזמנים - הדבר נכון לארה"ב, לכפר נידח באפריקה, לימי הביניים ולעידן המודרני. (במילים אחרות, יש להבחין בין דיון על היער ובין דיון על העצים). ובאשר לאחד ההיבטים של הדמיון המורפולוגי בין דיסנילנד לאמריקה בכללותה ((דיסנילנד כסופרמרקט מוסווה), ראי בהמשך תגובתי לדובי שכותרתה "מסע בהיפר-מציאות עם אומברטו אקו". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל, כמובן, הוא בהגדרת ההוויה האנושית עצמה. מה בדיוק מרגיש וחושב האמריקאי כאשר הוא עובד ואוהב. מהם סדרי העדיפויות שלו ומהם זרמי התודעה המנחים אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זו "הפרזה מדוייקת"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אסתי, "ההפרזה המדויקת" הוא ביטוי ששאלתי, כאמור, מהסופר אליאס קנטי, ודומני שהוא משתמש בו בספרו "The Human Province". הביטוי ברור לי אינטואיטיבית שכן ספר זה, המורכב מאבחנות קצרות על הקיום האנושי שכתב קנטי ואסף במשך 30, מלא בהפרזות כאלה. מכל מקום, אם הבנתי אותו כהלכה, הרי שלעיתים צריך להקצין ולהרחיק כדי ליצור נקודת משען חיצונית, ארכימדית, שבאמצעותה אפשר להזיז את כדור הארץ, ולו גם מהבחינה התיאורטית בלבד. "ההפרזה המדויקת" מסייעת להיחלץ מכוח המשיכה של "רודנות ההווה", שגורמת לנו לחשוב שעולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות", שכך צריכים הדברים להיות, ולא יכול להיות אחרת. "ההפרזה המדויקת" מאפיינת גם יצירות אמנות טובות. הן לרוב אינן ריאליסטיות כביכול (כמו שההדמיות בביקורתו של בודריאר מתחזות להיות). ברומן טוב, על פי רוב, אין הדמויות מדברות באופן מפוזר ובלשון הרחוב, כפי שאנו נוהגים לדבר בחיי היום יום, אלא באיזושהי "הפרזה מדויקת", ובכל זאת אנחנו מרגישים לעיתים שהן מדברות מגרוננו. הוא הדין בשירה, שיכולה לגעת במקומות עמוקים בנפשנו דווקא בשל איזו הקצנה וריכוז שיש בה. בהקשר זה אפשר לומר ש"ההפרזה המדויקת" היא מעין "מיטב השיר כזבו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני יכולה להבין את הביטוי הזה כשמדובר על יצירות אמנות. אינני מבינה איך זה מתיישב עם תיאוריה מדעית, או פילוסופית. למה בעצם מגזים בודריאר בכוונה בכל הקשור לאמריקה? מה עשתה לו מדינה זו (מלבד לשחרר את עמו מהנאצים) שכבר לא מגיעה לה התיחסות בפרופורציות סבירות כלשהן, אלא יש לעשות לה דמוניזציה? כי אמריקה אינה מקום שגרים בו בני אדם, אלא היא... מה? אתוודה כאן שמהרגע הראשון שהאיש התחיל לדבר (דרכך) אני קיטלגתי אותו במושג דמיוני של "צרפת" שיש לי (איש אינו חסין)- צרפת של אינטלקטואלים-עם-פוזה-של-אינטלקטואלים, שמתייחסים בהתנשאות אל שאר העולם. ואם מדינה אחרת מעיזה להצטיין בתחומי מדיניות או תרבות, אז צריך מהר להוריד אותה למקום הראוי לה (לדעתם). כאמור אני מודעת לסטראוטיפיות, ולא הייתי מעלה אותה כאן לולא הדיבורים על "הפרזה מדוייקת" (אם לבודריאר מותר גם לי מותר). יותר מזה- כל עוד שמישהו מדבר במונחים כאלה בשיחה פרטית זה חצי בסדר. אבל לכתוב /ספר/ מהסוג הזה, ולקוות להיכנס לפנתיאון בזכותו (כן, עוד סטראוטיפ)...? אבל בכנות- יש יחסים מוזרים בין ארה"ב וצרפת, והיות שאתה מומחה לענייני ארה"ב- אם תוכל להרחיב על זה מעט, ולו רק כדי להוכיח לי איזה שטויות כתבתי פה, אודה לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אסתי, בעניין הערתך "מה עשתה לו אמריקה?" (שככה בודריאר מתעלל בה): א. בודריאר סבור שבכל העולם המערבי תקפות התופעות שהוא מתאר (ובמאמרים מסוימים הוא מתייחס גם לצרפת), באמריקה התופעות הללו מגיעות לשיאן. ב. הערתך כוללת נימה חריפה של מה שערן בילינסקי נוהג לכנות "ערכיות" בעוד שבודריאר מדבר על "המצוי", לשיטתו. איני סבור שבודריאר עושה דמוניזציה של אמריקה. בספרו בשם "אמריקה" שאף תורגם תרגום משובח לעברית, יכולתי לחוש לעתים אף אהבה מצדו לארץ הזאת. ג. האינטלקטואלים הצרפתים "מתעללים" לא רק באמריקה. (כדאי לקרוא בהקשר זה, ובכלל, את הרומן-ההגותי של הצרפתי מישל וולבק "החלקיקים האלמנטריים", שעורר שערוריה בצרפת, בין השאר משום שהוא מתעלל שם התעללות אינטלקטואלית במולדתו.) ד. באשר לקיצוניות של בודריאר, אתן לנחתום להעיד בעצמו על עיסתו: אני מצרף כאן קישורית למאמר של בודריאר הקרוי "חשיבה רדיקלית", שאם הבינותיו כהלכה, בודריאר חותר שם, בין השאר, תחת התיאוריות שלו עצמו ברוח ויטגנשטיינית. הטקסט הזה אמנם קצר יחסית אך כתוב בלשון מתפתלת ולא פשוטה לקריאה. אישית, אני אוהב לקרוא את בודריאר; הקריאה בו יוצרת אצלי לעתים את האפקט שהיה לשיר Jabberwocky על עליסה בארץ הפלאות; כשסיימה לקרוא אותו אמרה: "השיר ממלא את ראשי ברעיונות - אלא שאיני יודעת מהם בדיוק." (עם זאת, אני מקווה שסקירת רעיונותיו של בודריאר שהבאתי בשני חלקי המאמר היתה נהירה וברורה דיה). חשיבה רדיקלית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לקרוא את המאמר הנ"ל אך לא הגעתי רחוק... הסגנון הזה הוא ממש לא כוס ה"שוקולה" שלי. (אני חושבת שאפשר, ורצוי, לבטא כמעט כל רעיון בצורה בהירה ופשוטה, בלי להקריב הרבה מדי מעומקו. בודריאר כנראה חושב ההפך). לעומת זאת, אם הרומן של מישל וולבק הרגיז את אינטלקטואלי ארצו, אולי אחפש ואקרא דווקא אותו :) בכל מקרה- תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באותה הזדמנות, נסי להשיג גם את הרומן השני של וולבק: "הרחבת תחום המאבק" (הוצאת בבל)- אך אזהרה לי אל הקורא/ת התמים, הדבר האחרון שמומלץ לעשות לאחר גמיעתו בערב בודד הוא ללכת למועדון או בר מקומיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השיר ממלא את ראשי ברעיונות אלא שאיני יודעת מהם בדיוק". סימן מצויין לאבחון פסודו-מדע ככזה. הוא אולי כותב פרוזה טובה בתחפושת מדעית אבל מדע זה פשוט לא... הבעיה עם בודריאר, שלא חשוב כמה אתה לא מסכים איתו וכמה אתה מתוכח עם רעיונותיו, לא יעזור כלום - אי אפשר להפריך את מה שהוא אומר !!! חוסר היכולת להפרכה לא נובע מהתאמת התאוריה למציאות, אלא בשל חוסר הטעונים האמפיריים לדבריו. הוא פשוט מתאר את תפישת המציאות שלו כאילו היא "המציאות האמיתית". כמו שאמרתי קודם, הוא בסך הכל מלביש לרגשותיו תחפושת של אינטלקט אנליטי מדעי. הוא אולי עוסק "במצוי" כפי שנטען, אבל הוא עוסק במצוי בו בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצוי אולי למקם את בודריאר בקונטקסט של הפוסט-מודרניזים או של האגף הצרפתי שלו 1.(פוקו,דרידה,לאקאן ובטח שכחתי עוד רבים וחשובים) ולבחון את יצירתו למול הפרויקט הכללי של פרוק מושג ה"אמת האוביקטבית" ודיון במנגנונים היוצרים את המציאות ומפברקים את מושג האמת.העמדת הרציונליזים על המיתיות הטמונה בו והטענה שמושג האמת הוא מושג נארטיבי מטבעו. הבעיה שלי אם הגישה הזו שלא ממש ברור לי מהיכן בודריאר שואב את מונחי האמת שלו ומדוע הוא מסוגל לפרוץ את הערפל שיוצרת התקשורת (כל דרך של תקשורת אולי מודרניסטית או פרה מודרניסטית) לעומת כל אחד אחר השבוי בפרספקטיבה של חשיבה פחות רדיקלית. לא ברור לי כיצד בודריאר או החשיבה הראדיקלית היתה משרטטת מפות אחרי שבדקה ומצאה אין ספור טעויות במכשירי המדידה ובטכניקות הכיול. נראה לי שבודריאר נשאר בשלב הביקורת שגם היא חשובה לכשעצמה. 1 את כל מושגי על הפוסט מודרניזים אני שואב מכלי שני, שהוא בעיקרו עיתונות פופלרית בעברית (בעיקר עיתון ה"ארץ" אני משער) כך שאני הדיוט גמור בנושא. הכתיבה של בודריאר היא של טקסטים שהם כמעט בלתי אפשריים לקריאה למי שאינו מתעתד להקדיש לענין שעות רבות. במידה רבה כל האסכולה "הצרפתית" הזו שבויה באיזשהו טקסט בלתי אפשרי למי שאינו מוכן להכנס אל תוך פרד"ס המושגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ע"י אותה "הפרזה מדויקת" לא ניתן להחליף את "אמריקה הדמיונית" ב"צרפת הדמיונית של המאה ה-14" או ב"מזרח הרחוק הדמיוני של העולם העתיק" או ב"תרבות האינקה הדמיונית" ולתאר אותן באותה מידה של הצלחה כדיסנילנד בה התושבים נוהרים אחרי מציאות אותה בדו כוהנים ומנהיגים לשם פרנסתם ושמירה על מעמד הכח ? האם לא יותר מדוייק להגיד שפעם מדינה שלמה הייתה יכולה להיות דיסנילנד ולנהל את חיי הפרט לפי מציאות דמיונית (אשר מומשה באופן טכני ע"י דת ולא טכנולוגיה) אבל היום בגלל האופי הדמוקרטי של מדינות, המדינה עצמה לא יכולה להיות דיסנילנד ולכן סוג כזה של פעילות נסוג אל איזורים מצומצמים כגון פרק השעשועים המדובר ? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |