|
דובי,
אכן היית ממש נחמד כשהסכמת להשאיר את האיור הזה. וגם תודה על אבחנותיך באשר לדקויות בין המתיקות של יצורי "דיסני" והמופרעות של יצורי "וורנר ברוס" בימינו. דומני שתום וג'רי הם הפקה של דיסני, וככל שזכור לי ממה שראיתי בילדותי הם היו מופרעים ומרושעים למדי. גם קלארק בסיפורו מלפני כחמישים שנה מתאר את הדמות המצוירת שרואים החייזרים על המסך כ"רעת מזג" ועוסקת בעיקר בעימותים אלימים ביותר עם יצור אחר. יכול להיות שבעתיד של הסיפור וורנר כבר ביצעו השתלטות על דיסני, או מרג'ינג? לפחות לפי אומברטו אקו (שם הוורד), שכתב ב-1975 מאמר בשם "מסעות בהיפר-מציאות", אין זה משנה כל כך. מבחינת עקרונות הפעולה של הדיסנילנדיה האלימות המצויירת והמתיקות המצויירת משלימים זה את הזה.
במאמרו מספר אקו על ביקוריו בעשרות פארקים, מוזיאונים וכו' באמריקה, שבהם מוצגות הדמיות על גבי הדמיות. את דיסנילנד מכנה אקו "הקפלה הסיסטינית" של עולם ההדמיה האמריקני, ועל רחובה הראשי הוא כותב כך: "הרחוב הראשי בדיסנילנד מוצג לנו באורח ריאליסטי ופנטסטי בעת ובעונה אחת... חזיתות הבתים מוצגים בפנינו כבתי צעצוע ומזמינים אותנו להכנס פנימה לתוכם, אך הפנים שלהם הוא תמיד סופרמרקט מוסווה, שבו אתה קונה באובססיביות, בעודך ממשיך להאמין שאינך אלא משחק."
אל הקופה הרושמת של הסופרמרקט הדיסנילנדי, כותב אקו, מובילים אותך בעזרת דימויי גן עדן ודימויי גיהנום גם יחד, אין זה משנה כל עוד נדמה לך שאתה משחק: "הצרכנים מבקשים שירגשו אותם לא באמצעות ההבטחה של הטוב בלבד אלא גם באמצעות הרעד של הרוע. וכך, בדיסנילנד, בנוסף למיקי מאוס והדובים הנחמדים, מוצאים גם עדות מוחשית לרוע מטפיזי (הבית רדוף הרוחות) ולרוע היסטורי (הפירטים), ובמוזאוני השעווה מוצאים תמיד לצידה של ונוס ממילו גם קברי שודדים, דרקולה, פרנקנשטיין, איש הזאב, ג'ק המרטש, פנטום האופרה; ולצידו של הליוויתן הטוב נמצאת דמות הפלסטיק של הכריש הרשע. שניהם גם יחד באותה דרגת אמינות ובאותה דרגת זיוף. וכך בהכנסו לקתדרלות ההדמיה הללו נותר המבקר בחוסר ודאות, ואינו יודע אם גורלו הועיד לו גן עדן או גיהנום, ולפיכך הוא ממשיך לצרוך הבטחות חדשות."
|
|