בתשובה לברקת, 23/05/11 12:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באמת רציתי לשאול אותך אם הסרט אמור להיות ריאליסטי מבחינה רפואית, כי אני לא בטוחה שבמציאות קיימת אמנזיה רק על בסיס פסיכולוגי, ודאי לא אמנזיה גורפת ובלתי הפיכה שבה אדם שוכח מיהו ולא שב להיזכר. זכרון תפעולי הוא זכרון של מיומנויות שנטבעו בנו על ידי שינון וחזרה. אני לא בטוחה שההגדרה מדויקת, ויקי תדייק יותר, אבל הכוונה לפעולות שאנו עושים בלי לחשוב עליהן באופן מודע, כמו רכיבה על אופניים, דקלום שיר, התלבשות, שפה, ואני חושבת שגם נגינה. אינני יודעת אם נגינה שייכת באופן מובהק לתחום הזכרון התפעולי או שמעורב בה דבר נוסף, כי זו פעולה כה מורכבת שנראה לי שמוקדש לה אזור מיוחד במוח. האדם בעל האמנזיה החמורה ביותר הידוע לרפואה הוא קלייב וויבר, פסנתרן ומנצח לונדוני לשעבר. בשנת 1985 הוא נתקף על ידי וירוס ההרפס, אותו וירוס שתוקף את השפתיים אחרי הצטננות ומוכר לנו, אלא שהווירוס לא תקף את שפתיו אלא את מוחו. אין לו זכרון אפיזודי כלל, הוא לא זוכר דבר מעברו, והזכרון הקצר שלו נשמר למשך 10 שניות ולכל היותר 30. הוא חיי בתוך הרגשה מתמדת שזה עתה הקיץ מתרדמת ארוכה נטולת מחשבות, מראות, או חלומות. הוא אינו זוכר אירועים ואינו זוכר פנים, מלבד את אשתו. בכל פעם שהיא נכנסת לחדר, אחרי שיצאה לרגע למטבח למשל, הוא קם אליה בעיניים זוהרות משמחה, מביט ממושכות בפניה, מחבק אותה ומזמין אותה לרקוד. בקליפ הזה, מתוך סרט דוקומנטרי עליו, אשתו מובילה אותו לתוך הכנסיה לעבר הפסנתר. הוא אומר: ככל הידוע לי אין לי קשר למוסיקה ולא ניגנתי תו אחד בחיי. היא: אתה עדיין מנצח טוב מאד ומבצע טוב מאד ויש לך קול יפה. הוא: אני לא יודע מזה. היא: אני יודעת כי שמעתי אותך. אתה מנגן נהדר. הוא: לא ניגנתי תו אחד בחיי. (מתיישב אל הפסנתר) ___________ הנה עוד קליפים שמצאתי מהסרט לפי הסדר. התובנות וההבחנות של אשתו הן עמוקות ויפות מאד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אצפה. עלילת הספר ''שלי'' כבר מזמן סטתה חדות לכיוון המדע הבידיוני, כך שהסברים רפואיים לא תופסים לגביו כרגע. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |