 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש סיבה מאד מאד פשוטה וברורה מדוע סיפורי אסונות אינם נפוצים בארץ סיבה שאין לה שום קשר ל"מצב" או ל"שואה" או לכל שאר הקישקושים הסוציולוגיים האוכלוסיה בארץ היא פשוט קטנה מכדי שיתקיים קהל של חובבי אסונות בעברית שאפשר להתפרנס ממנו ובשביל הקטנוניות "פלישת חוטפי הגופות" הוא לא סרט זומבים אז יכול להיות שאדון סתיו לא ממש מכיר את הסוגה שהוא כותב עליה |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לחדד את הטיעון הכלכלי שלך. קהל דוברי העברית קטן מדי, לא משנה הסוגה. הסרט War of the Worlds עם טום קרוז עלה 132 מליון דולר, והסרט 2012 עלה 200. אפשר לממן תקציבים כאלה רק עם פונים לקהל עולמי, ולאנגלית יש קהל עולמי. אנחנו כמו אחרים התרגלנו לטוב ולאיכותי ביותר, ולסרט אפי דל תקציב אין סיכוי. אני גם לא בטוח שבחברה קטנה כל כך כמו שלנו יש מספיק כשרונות כדי להרים פרוייקט כזה. עוד שתי הערות באותה הזדמנות: מעניין אם מישהו בדק מחקרית את ההשערה שחובבי סרטי אסונות או אימה הם רדופי פחדים יותר מאחרים. האם לחברה יש פסיכולוגיה קולקטיבית? מוזר. השואה היא כמובן לא סרט אפוקליפטי, סרטי שואה אינם מדהימים, אלא מעוררי פלצות. החוויה שונה לחלוטין. עלה בדעתי הסרט The Grey Zone מ 2001. כל הנושא פשוט לא רלוונטי. הכחשת השואה שהוזכרה במאמר רלוונטית לדיון אולי רק בהקשר הפוליטי. לא יתכן שיצרו בישראל סרט כמו The Grey Zone, ולא יתכן שיצרו בישראל סרט שבו מחבלים ערבים מנסים לפוצץ בתל אביב בפצצת אטום, וגיבור ישראלי מציל את המצב - הסיבות ידועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת נעשו סרטים בז'אנר, למשל ''זמזום'' של יגאל בורשטיין (אף שאם אינני טועה נוצר לטלוויזיה). חוץ מזה, הפקת סרט היא עניין יקר. עובדה שבמרבית הז'אנרים מצליחים להפיק פה סרטים מוצלחים שגם מגיעים לחו''ל. הטענה היא ספציפית לגבי תסריטים מז'אנר מסוים או עם אמירה מסוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרבית הז'אנרים - דרמות, קומדיות קטנות, תעודה ותעודה-למחצה, אבל לא פעולה - הלא כך? כי כל הסרטים יקרים, אבל יש כאלה שיקרים יותר. אנימציה גם יכולה להיות יקרה, והצליחו כידוע לעשות סרט אחד כזה בישראל - אבל אי אפשר להסיק ממנו שאפשר: "ואלס עם באשיר", כל סיפור הפקתו הוא עלילת גבורה, מסירות, המצאה וחצאי-ניסים של איך הצלחנו להפיק סרט אנימציה מרשים למרות היעדר תקציב ותשתית. הוא הישג חד-פעמי. אז אפשר להעלות על הדעת שמישהם יצליחו להפיק סרט פעולה או אסונות או אפוקליפסה מוצלח בסיוע אותן מעלות, אבל על פניו נראה שמכשול התקציב והתשתית קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל אתה (וגם אני) חושבים על אפוקליפסה במונחים של ספקטקל הוליוודי. זה לא בהכרח דווקא כך. אני חושבת שאם רוצים (ואם התסריט טוב מספיק) אפשר להראות את סוף העולם בקולנוע גם בלי להציג בניינים קורסים וכוכבים נופלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שנאמר לעיל, ההשוואה בין הקולנוע הישראלי לקולנוע דובר האנגלית היא חסרת בסיס, ובלתי מספקת. קבוצת הייחוס (הוליווד) שונה כל כך מכל דבר אחר, עד שקשה ללמוד מן ההשוואה עלינו. אולי את תוכלי לעזור בהשוואה לתעשיית האסונות ההולנדית? מישהו מכיר סרטי אפוקליפסה הודיים? ערביים? דניים? רק מהשוואה בינלאומית הולמת, מול תרבויות שדומות בגודלן לתרבות העברית, נוכל ללמוד משהו על הייחוד שלנו (ואם אכן אנו יוצאי דופן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרבות ההודית דומה בגודלה לתרבות העברית? סירייסלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שלא. גם לא הערבית ואפילו לא ההולנדית. רק הדנית מתקרבת (למרות שהשבדים מבינים דנית די טוב). ובכל זאת, לפני שקופצים למסכנות דרמטיות על תפקיד השואה והציונות, כדאי לסקור לפחות את התרבויות האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה סרטים הולנדיים שעוסקים באפוקליפסה (אבל אני לא ממש מומחית לקורפוס הקולנוע ההולנדי ובטח לא לאזוטריה שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לא מעט סרטי אפוקליפסה בריטיים: 28 יום אחרי, ונדטה, הילדים של מחר, ברזיל ובטח יש עוד. חלקם לפחות גם לא עלו הרבה, לפחות ביחס לסרטי אסונות הוליוודיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הייתי מגדיר את ''ונדטה'' ו''ברזיל'' כ''סרטי אפוקליפסה''. דיסטופיים הם כן, אבל הסדר-החברתי נשמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואף אחד מהם הוא לא בריטי במובן של מוצר שמיועד לצריכה בבריטניה בלבד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם פוסט-אפוקליפטיים לפחות באותה מידה ש''הדרך לעין חרוד'' הוא כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקולנוע, וההבדל העצום בין הקולנוע דובר האנגלית לקולנוע הישראלי, פרנס חלק ניכר מן ההשערות שבמאמר. אבל אני אשמח להשוואה בינלאומית רצינית גם בתחומים אחרים. אבל הפואנטה של דבריי היא שהשוואה לתרבות דוברת האנגלית בלבד לא יכולה לשמש כבסיס למסקנות של המאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאור של ''פלישת חוטפי הגופות'' תוקן, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה התגובה הבוטה שלך לא מניחה של"חוטפי הגופות" יכולה להיות יותר מפרשנות אחת. הנה הפרשנות שלי (שהיא לא סוציולוגית אלא פסיכולוגיסטית): הטיעון על "אין קהל בארץ" שחוק ולא רלוונטי, כי אפשר להחיל אותו על כל ז'אנר שאינו מיינסטרימי, ועובדה שיש ז'אנרים לא מיינסטרימיים שפורחים פה. גם קהל חובבי השירה למשל, הוא קטן, ובכל זאת מופקים ספרים, כתבי עת וערבי הקראה למכביר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |