 |
|
 |
||
|
||||
 |
לטעמי (וגם לטעמם של חלק ניכר מהאיילים, לפי הסקר) מערכת המשפט הישראלית מתפקדת בצורה בינונית-טובה מאוד מבחינת צדק (אני לא מדבר כרגע על עניינים לוגיסטיים וקבועי הזמן המופרכים, אלא רק על מידת הצדק בפסקי הדין הסופיים). לכן, אני חושב שיש מקום לתת יותר קרדיט למערכת המשפט שעושה את שיקוליה בעת הטלת הצווים הנ"ל. אולי השופט חשד שזו תלונת שווא? אני לא מכיר את המקרה או את פרטיו אבל עקרונית, קל מאוד להאשים מישהו באונס גם אם הדבר לא קרה. אני חושב שבמציאות היום-יומית, בה התקשורת שוללת את חזקת החפות מכל נאשם ומבצעת בו לינץ' תקשורתי, יש מקום רב מבעבר לצווי איסור פרסום גם לצורך הגנתם של הנאשמים מפני תלונות שווא והכפשה. ברוח זו, אני מציע תיקון קל בחוק העונשין: מי שבודה עבירה ומאשים חף מפשע - יש להושיבו על דוכן הנאשמים ולגזור דינו לפי כללי הענישה המקובלים על אותה העבירה בדיוק (בתנאי שהוכח מעבר לכל ספק כי המאשים בדה את העבירה בזדון). מה ההגיון? פשוט מאוד: אם אני מוכן להעליל על אדם שהוא (למשל) אנס ושהוא יישב בכלא על סמך עדותי על לא עוול בכפו - מן הראוי שאהיה מוכן לרצות את תקופת המאסר בעצמי. ההצעה אינה פוגעת במתלוננים פוטנציאליים, כי כמו שציינתי, צריך יהיה להוכיח כוונות זדון של התובע. אפשר אפילו להרחיב ולהחיל את ההצעה הנ"ל גם על עבירות שאינן פליליות, זה ירתיע גורמים כמו חברות ביטוח, שבוחרות למרר את חיי מבוטחיהן על מנת להגיע ל"פשרה" ולחסוך בכספי פיצויים וגמור בתביעות של עבריינים נגד קורבנותיהם (כן כן, לא התבלבלתי) כמו למשל המקרה של העיתונאי שנתבע ע"י בני מיעוטים לאחר שהם זרקו עליו אבנים(לינק), וכמובן גם במקרים של תביעות על הוצאת דיבה למטרות השתקה. מה אתם אומרים? אם יהיה תיקון כזה, אסכים בשמחה לצמצום השימוש בצווי איסור פרסום. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
Delver, אני בעדך. בפעם הבאה במקום סתם לאנוס אישה בשיחים אני אארגן אונס קבוצתי. ואז נראה אם היא תעז להתלונן נגדנו. נצליח להוכיח שהגרסה שלנו תקפה, והיא תמצא את עצמה אשמה באונס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מצליח להוכיח מעבר לכל ספק שהיא בדתה מליבה אונס קבוצתי (למשל, שאתה וחבריך שהיתם בחו''ל בזמן ה''אונס'') - אין סיבה שלא תרצה מאסר בן כמה שנים על מסירת עדות שקר והכפשת שמך ושמות חבריך. הטיעון שלך לא מעביר טוב את התנגדותך לטענתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני וחברי נוכל להעיד שהיא בכלל לא הייתה איתנו. או שהיא רצתה את זה, או כל תרוץ אחר. אם היא הולכת למשטרה, יש לה סיכון גבוה עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל גדול בין "אי אפשר להוכיח שמה שהתרחש הוא אכן אונס" לבין - "הוכח שהמתלוננת בדתה את הסיפור מליבה". אתה באמת מאמין שלמתלוננת ש*הוכח* (בבית המשפט) שבדתה את הסיפור מליבה, לא מגיע עונש? בסדר הגדול שהיא ניסתה להמיט בחוסר צדק על בן אדם אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אני טוען שהגדלת העונש הפוטנציאלי תגדיל גם את ההרתעה מפני תלונות מוצדקות. מטרת התוקפים היא להפחיד מספיק את הקרבן כדי למנוע הגשת תלונה. ובלי קשר למה שאני מאמין, מסתבר שבתי במשפט בארץ מעדיפים לנסות למנוע את סוג ההרתעה הזו: תגובה 569318. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם המתלוננת לא משקרת, למה היא צריכה לפחד? באותה מידה כל אחד יכול לפחד להתלונן למשטרה על תקיפה, כי אז יאשימו אותו בחזרה שהוא תקף. מה שאנחנו רוצים זו לא תחרות של מי התלונן קודם, אלא וידוא העובדות וחקר האמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על אונס, בגלל שיש בו אלמנט מסוים שקשור ליחסים בין המינים, יש סטיגמה מסורתית שלא קל להסיר (''היא הזמינה את זה'' וטענות דומות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם היא התלוננה סתם, (וזה הוכח) אז לא היה סקס, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כמו שכתבו פה, חרב ה"נוכיח שזו היתה תלונת שווא / שהיה סקס בהסכמה" תוצב גם על צווארן של מתלוננות אמת, ותרתיע אותן מלהתלונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משכנע. אפשר לומר את זה גם על תקיפה - "נוכיח שאתה תקפת אותי, ולא להיפך". אחרת קיבלנו מירוץ של מי מתלונן ראשון. ואם הגבר ימהר ילך ויתלונן נגדה שהיא אנסה אותו? גם אז לא צריך להעמיד אותו לדין עקב תלונת שווא? זה מגוחך - אדם (לא משנה אם גבר או אישה) ביודעין מנסה להרוס את חייו של אדם אחר ומנסה להביא למעשה והכתמת שמו, ואת טוענת שמעשה זה צריך לעבור ללא כל עונש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אומרת שההשוואה בין אונס לתקיפה מתעלמת מההקשר החברתי וההיסטורי שבו נהגו לראות אונס במשך דורות רבים (כולל הנטייה להאשמת האישה, לניקיון כפיו של הגבר וכדומה). הכרה בהבדל בין שתי העבירות אין משמעותה בהכרח שצריך להנהיג מדיניות איפה ואיפה. האם שכן שלך שמתלונן עליך תלונת שווא במטרה לרדת לחייך, צריך לעמוד לדין על כך? גם כאן החיים של החשוד הם לא דבש. סכסוך שכנים זה דבר מעיק ברמה היומיומית שפוגם מאוד באיכות החיים. האם פוליטיקאי שתבע עיתונאי על הוצאת לשון הרע, ללא כל בסיס, צריך לעמוד בעצמו לדין בשל כך? גם כאן המוניטין ויכולת ההשתכרות של העיתונאי נפגעים קשות בשל החשדות נגדו. למיטב ידיעתי המוגבלת, במקרים כאלה התובעים פשוט משלמים הוצאות משפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם משקרים למשטרה, ומשקרים ממש באופן שאפשר להראות אותו, והתלונה חמורה מספיק בשביל לגרור עונש רציני, אז כן. מגישי תלונות שווא משתמשים במערכת אכיפת החוק בתור הנוגשים הפרטיים שלהם. באותה מידה הם יכולים לשכור בריונים שירביצו. אני באמת לא מבין מאיפה זה בא. את אומרת שמי ששיקרה, באופן בולט, על מנת להפליל גבר בפשע שלא ביצע, לא צריכה לתת את הדין על כך? למה? אם זה המקרה הרווח, אין פלא שבקרב רבים נפוצה התחושה שתלונות שווא הן מכת מדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אכן רק תחושה, כי לפי הידוע לי שיעור תלונות השווא על אונס דומה לשיעור תלונות השווא על עבירות אחרות. אתה באמת חושב שלשכור בריונים שישברו ידיים ורגליים, שקול להגשת תלונת שווא (מעצר בית או כמה לילות בבית מעצר)? אני לא. חוץ מזה, כבר ענו לך ב תגובה 569297 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ולמה צריך לשבור ידיים ורגליים? אפשר גם לשכור בריונים למכות יבשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר נניח על מעצר של כמה לילות זה אולי לא נורא, אבל מעצר של נניח חודש, הוא עונש גרוע בהרבה מרגל שבורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני עניתי שלהאשים בתלונת שווא זה לא אותו דבר כמו לוהכיח תלונת שווא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדות שקר עונשה 7 שנים ומסירת ידיעה כוזבת היא 3 או 5 שנים (ובמקרה של אונס, 5). כל מה שצריך הוא שהפרקליטות כאשר היא משוכנעת שמדובר בתלונת שווא תגיש כתבי אישום בעניין. האם הפרקליטות מגישה כאלה כתבי אישום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי את זה. זמני המאסר נראים סבירים לחלוטין. אם כך, השאלה שלך היא באמת שאלת המפתח. לא זכורים לי מקרים של הגשת כתבי אישום על עדויות שקר שבלטו בתקשורת בשנים האחרונות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרקליטות לא מגישה, ויתרה מזו - במקרה מפורסם של תלונות מרובות על הטרדה מינית שהתברר כתלונות שקר מכוונות, נאסר על הנאשם (שזוכה מחוסר אשמה) לפרסם את שמן של המאשימות. לפרטים ראה למשל כאן: או כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה היה מקרה מיוחד שבו נשקפה סכנה ממשית (ולא רק לשמן הטוב) למתלוננות. בכל מקרה, נראה לי מאוד לא צודק כל העניין הזה. לפי הידוע לך - זו דוגמא יחידה לאי הגשת כתבי אישום או שזו מדיניות של ממש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבנתי זו המדיניות. יש לדעתי קפיצה לוגית בלתי מוסברת בין 'אסור לפרסם שם של מי שהוכח כי הגישה תלונת שקר במכוון' לבין החשש המובע על ידי בית-המשפט כי מתלוננות יפחדו להתלונן שמא אם לא תהיה הרשעה ייחשף שמן - הרי קל מאוד לקבוע שמותר יהיה לפרסם *רק* אם בית המשפט קבע שהייתה עלילה מכוונת ולא בכל מקרה של אי-הרשעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא קשור היא האחריות הפלילית של התביעה, כמו מה שקרה בלואיזיאנה. ג'ון טומפסון הואשם בשוד מזוין ורצח ונשלח לכסא החשמלי. אחרי 14 שנים בבית סוהר התברר שהתביעה הסתירה 10 פרטי עדות, כולל דוגמת דם, וטומפסון זוכה ושוחרר. הוא תבע את התובעים הממשלתיים וזכה ב$14 מליון פיצויים אבל בהמ"ש העליון ביטל את הזכיה. הסתבר שהתביעה התנהלה בצורה דומה בחמישה מקרים נוספים, אבל הזיכוי בא לצערם רק אחרי שהם כבר הוצאו להורג. טומפסון שואל איך זה יכול להיות שהתובעים הממשלתיים לא עמדו לדין אתי ופלילי, לא פוטרו והמשיכו בעבודתם. המקרה, אגב, הזכיר לי את תגובה 529852 המקרה של גדעון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלך הזכירה לי מאמר מרתק במיוחד שקראתי ב"ניו יורקר" לפני שנה-שנתיים, על המקרה של טוד וילינגהם בטקסס. בקצרה: וילינגהם הורשע ברצח שלוש בנותיו הפעוטות לאחר ש"הוכח" בבית המשפט שהוא היה זה שהצית את השרפה שממנה הן מתו, ונידון למוות. בגלל שהוא היה חסר כל, הוא זכה לייצוג משפטי מחפיר. פעילה באחד הארגונים נגד עונש המוות שאיכשהו יצרה אתו קשר התחילה בהדרגה לפקפק בהרשעה, והכניסה לתמונה מדען נשק שלעת זקנה מצפונו התחיל לייסר אותו, והתחיל לייצג פרו בונו נאשמים במשפטי הצתה. המדען הנ"ל גילה שכל הראיות המדעיות-לכאורה שהרשיעו את וילינגהם היו קישקוש גמור, ושמומחי השרפות מצד התביעה הסתמכו פחות או יותר על תחושות בטן בלתי מבוססות ואמונות תפלות (למשל, ניסוי פשוט מראה שבניגוד לקביעת המומחים, לא צריך שמישהו יפזר נוזל דליק כדי שטמפרטורת האש תהיה מספיק גבוהה כדי להתיך אלומיניום). דו"ח מפורט שהוא כתב בנושא הגיע לידי ועדת החנינה של טקסס כמה ימים לפני ביצוע גזר הדין, אבל אף אחד מחבריה לא התייחס אליו, ווילינגהם הוצא להורג תוך שהוא טוען עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בתקציר הזה אולי קילקלתי את חוויית הקריאה של המאמר, כי הוא כתוב (בכוונה) כך שבהתחלה הקורא משתכנע שאכן וילינגהם אשם, ורק בהמשך מסתבר שה"מומחים" הם פשוט חבורת אידיוטים חסרי השכלה מדעית וחשיבה מסודרת. המניפולציה הזו טילטלה אותי בזמנו כי היא גרמה לי ממש להרגיש שותף לעיוות הדין - איך קרה שהסמכות עיוורה אותי, והאמנתי לכהני הוודו האלה? למי שיש זמן לקרוא 16,000 מילים (בכל זאת, ה"ניו יורקר"), מאד מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אכן נראה שעדיין שכבות מסוימות של הציבור לא זוכות להגנה משפטית הולמת, כמו בימיו של קלארנס גידעון בשנות ה1960 (בדומה למה שקורה - ואולי יפסיק לקרות - במערכת הרפואית). בעניין עונש המוות ישנן די הרבה מדינות שהחליטו להקפיא או להפסיק זמנית ביצוע של עונשי מוות, למשל: המרכז למידע בנושא. לצד המאמר יש קובץ אודיו של כ14 דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסיון להכנס לקישור גרם למחשב להחשיך ולסרב להגיב, רק הוצאת התקע מהשקע איפשרה הפעלתו מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקישור עובד לי בסדר גמור. וכן - בדיוק למקרים כאלו התכוונתי - השופט הודה בעצמו שהיה יכול לצאת פה פס''ד אינו צודק לאור התלונות. כמה קל לגרום לאדם להיכנס לכלא (או לפחות להעבירו סבל רב עד לבירור האמת)... לכן, טוב שיש שופטים שמתייחסים לנושא ברצינות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |