בתשובה להעלמה עפרונית, 04/04/11 19:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המחלוקת ביננו עמוקה יותר מאשר דוגמא מוצלחת יותר או פחות. גם אני יכול להביא דוגמא עם בעל אלים המסוכסך עם אשתו ויכול להרוג אותה בכל רגע נתון, ועדיין "נתבע שבמילואים, עורכת דין בחופשת לידה, פגרות וחגים, עדים שלא נמצאים וצריך להמתין לחזרתם..." יכולים להוליך את המשפט אל העתיד הרחוק והבלתי רלאבנטי. ההרגשה שלי היא שביסוד הדברים נמצאת ההנחה שהמערכת המשפטית בנוייה על אתגרים אינטלקטואלי שמבחר המוחות המשפטיים אמורים להתיר, לפרש ולפתור את מסתורי המוח הקרימינלי, במטרה להגיע להוצאת האמת לאור ולהופעתו של צדק אבסטרקטי ברמה ביטחון של 90% או 100%. אני מעדיף את הגישה לפיה המערכת המשפטית כלל אינה מערכת אינטלקטואלית. מרבית התיקים עוסקים בסכסוכים ומחלוקות ולא בפרשיות נוסח אגתה כריסטי. לרוב העובדות די קרובות לפני השטח ולכל היותר מדובר בשאלה מי משקר יותר ומי פחות. הפתרון לשאלה הזו בודאי לא ימצא בספרי החוקים. לפי גישתי, המערכת המשפטית מייצגת את החברה הכללית ואת החשיבה של החברה ומנקודת המוצא הזו היא שופטת במחלוקות האלו ומכריעה בהן. המערכת המשפטית מייצגת כלפי הטוענים את העמדה החברתית המקובלת ("דעת הקהל הנאור"). הנשפטים מקבלים את הדין לא מפני שהם מקדשים את ספרי החוקים אלא משום שהם מאמינים שהפסיקה מייצגת את דעת החברה שמסביבם ביחס לבעיה שהם מציגים. הנשפטים אינם תופסים את השופט כהרקול פוארו או הרב עובדיה. הם פשוט רואים בו את קול שכניהם וידידיהם. באופן היסטורי השופטים כלל לא היו מלומדים במדעי החקיקה, אלא זקני העדה ובכיריה, שישבו וסייעו לשאר הציבור להכריע במחלוקות שפרצו בתוכה. בירור העובדות, לימוד התיק וחקירות אחרות דורשת זמן, אבל בעיקרון מה שהאייל הסתמי קרא לו"הכנה" והקצה לו חודשים, הוא החלק הפחות חשוב של הארוע. החלק המרכזי הוא ההופעה בביה"מ, ההתרשמות של השופט/ים מן העדים וקביעת הדין ע"פ המוסכמות החברתיות (חוקים, דעות קדומות, אידיאולוגיות חברתיות וכל מה שתרצי לכלול כאן). מכאן אני מסיק: א. מוטב לשופטים לסמוך על עצמם קצת יותר ועל ספרי החוק קצת פחות. ב. מריחת המשפט על ישיבות, שכ"ט לשעות, וחודשי המתנה, לא זו בלבד שאינה משרתת את מטרת ה"צדק" ונראותו, אלא שהיא עצמה מהווה עיוות דין ומעילה בשירות אותו אמורה המערכת לספק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודעת עד כמה ההרגשה שלך מבוססת על המצב בשטח. פסקי הדין ה''מלומדים'' הם בד''כ בערכאות הגבוהות (וגם שם הם לא נפוצים כמו שנוטים לחשוב. הרי פסקי דין שמתמקדים בסכסוך ספיציפי ולא מתייחסים מעבר, בד''כ לא יזכו לפרסום או תהודה). ספר החוקים לא מתייחס לשאלה ''מי משקר'', הוא מתייחס לשתי שאלות. הראשונה - איך מגיעים לשלב שבו קובעים מהן העובדות (או ''מי משקר''. על אף שבהרבה סכסוכים אף צד איננו משקר בהכרח), והשנייה - מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדות אחרי שקבענו מה הן. הפרקטיקה של ''זקני העדה'' קיימת גם היום. קוראים לזה בוררות, ולצדדים בהליך פתוחה הדרך לפנות למסלול הזה. בתי המשפט גם ממליצים לא פעם לפנות להליך הזה באותם תיקים שמתאימים לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם להודות על האמת השאלות שלך יותר טובות מה"תזות" שלי. יש במשפט באמת שתי קטגוריות שאני זרקתי לקופסה אחת. יש אכן לעשות את ההבדלה בין תיקים מסוג מה שקראת "בוררות" לבין נניח "פלילים". ב"בוררות" ביה"מ נקרא להכריע/לפשר בין שני צדדים שמצד אחד שניהם מקבלים מראש את סמכותו והכרעתו של ביה"ד ומצד שני אין כאן מקרה של שקר מול אמת (קרוב לודאי ששני הצדדים "משקרים" קצת). במקורותינו, זהו המקרה הקלאסי של "שניים אוחזים". התזה שלי היתה באמת יותר מתאימה למקרים אלו. לצערי, אני סבור שמה שאת והמערכת משפטית רואה כ"בוררות מוסכמת", הוא לא יותר מעוד נסיון של ההממלכה לחמוק מאספקת השירותים להם היא מחוייבת ולהפריט אותם (קריא לזרוק אותם למישהו שיותר רחוק ממנה בשרשרת האחריות). אם ל"שניים שאוחזים" יש את האפשרות לפתור את המקרה באמצעות פישור ובוררות של צד שלישי המקובל עליהם, מן הסתם הם לא יפנו למערכת המשפטית בכלל. אם הם כבר פנו למערכת, מדוע שהמערכת לא תספק את שירותי הבוררות הללו ולא תגלגל אותם לגורם אחר שככל הידוע לי אינו זריז במיוחד וגם לא עובד בחינם. בקטגוריה השנייה, קטגוריית ה"פלילים", יש מבנה שונה, בו ברור שצד אחד משקר הרבה יותר מן השני. עבריינים מועדים או אנשים שבצעו מעשה פשע (החל מחשבונאות כפולה בנסיעות לחו"ל ועד הטרדה מינית בלשכת הנשיא) באים מראש במטרה להונות את ביה"מ ולחמוק מן העונש. כאן מרכזי גם האינטרס של החברה בענישה, הרתעה ונקמה. במקרים אלו ספר החוקים ובכלל הצד האקדמי של הלגאליסטיקה נועד להבטיח מידה מירבית של אחידות, הגינות והמשכיות בפסיקה ובענישה (שנינו מסכימים שמדע המשפטנות לא נועד לסייע לשופט לחשוף את האשם בנוסח אגתה כריסטי). התפקיד הזה הוא חשוב אבל נראה לי שבהשראת אסכולת א. ברק הצד הזה תפס את כל הבמה והשכיח שבצד חשיבותו, הוא גם משני. העיקר הוא בישיבתו של השופט בדין ובהכרעתו על סמך האינטואיציות, הניסיון, ההיגיון הישר והדעות הקדומות/הישרות שלו. את בודאי צודקת שחטא האקדמיזציה פושה יותר ברמות הגבוהות של השיפוט מאשר בשורשי הדשא המשפטיים. אעפ"כ אחזור ואשתמש במשל הכלים השלובים. אם המחוזי והגבוה אינם סומכים את בתי הדין הנמוכים יותר בהליכי ערעור פשוטים ומהירים, הרי זו רק אחת הדרכים בהם האקדמיזציה המיותרת של המשפט מחלחלת כלפי מטה. אני סבור שגם אחרי שהבדלנו בין שני הסוגים הללו, עדיין נותרת בעינה טענתי בדבר הנזק הכולל שנגרם לשלטון החוק ומערכת המשפט בפרט כאשר מערכת זו אינה עומדת בחובתה לספק שירותים הוגנים ומהירים לשלטון החוק והסדר. כאשר שלטון החוק "מרים ידיים" מול גנבי רכב וחוטפי ארנקים בסופרמרקט, מה אמור הציבור הרחב לחשוב על על זמנה של נשיאת ביה"מ העליון המוקדש לסוגיה התאורטית לחלוטין של המצב ההומאניטרי ברצועת עזה. אילו תושבי הרצועה היו משלמים את שכרה של היו"ר, אולי הייתי מקבל את העיסוק הזה ביתר הבנה. מאחר שפני הדברים אינם כך, אני וכנראה עוד כמה אנשים, רואים בעיסוק הזה "ביטול תורה" ובטלנות של התחמקות מעשיית דברים שהם אולי פחות "מפתים" תקשורתית, אבל לפרט הנזקק הם חשובים לא פחות. (כדי להימנע מאד הומינם, אציין שלי אישית אין ולא היה שום עניין המחכה לסעד משפטי משום סוג שהוא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה אם אנחנו מדברים על אותו הדבר. המשפט מתחלק (בגדול) לשלוש קטיגוריות: אדם מול אדם - הליך אזרחי; המדינה מול אדם - הליך פלילי; האדם מול המדינה - הליך במשפט ציבורי. בוררות היא "תחליף משפט" שאפשרי בהליכים אזרחיים ואם אינני טועה - גם בהליכים מסוימים במשפ"צ. בבוררות הצדדים מסכימים על זהותו של הפוסק, יכולים להגדיר בגמישות רבה את הכללים. הליך אזרחי בבית המשפט נוקשה יותר (אם כי גם בו הצדדים - בהסכמת השופט - יכולים להחליט לחרוג מברירת המחדל שבחוק) ולצדדים אין זכות לקבוע מי יהיה השופט (בחריג של הליך פסלות שופט, כי זה החריג ולא העיקר, וכי גם במקרה כזה לא הצדדים קובעים מי השופט אלא מקסימום מי *לא* יהיה השופט). "אם הם כבר פנו למערכת, מדוע שהמערכת לא תספק את שירותי הבוררות הללו" - מבלי לפתוח דיון על שאלת ההפרטה, רוצה רק להעיר שהרבה פעמים הצדדים פונים לבית המשפט בלי להכיר אפשרויות אחרות, לעתים גם אם הכירו את האפשרויות האחרות בטרם פתיחת ההליך - תוך כדי הם רואים את הדברים אחרים וכו'. לא הבנתי למה התכוונת ב"אם המחוזי והגבוה אינם סומכים את בתי הדין הנמוכים יותר בהליכי ערעור פשוטים ומהירים, הרי זו רק אחת הדרכים בהם האקדמיזציה המיותרת של המשפט מחלחלת כלפי מטה". הליך ערעור (בארץ) נוגע בשאלות משפטיות ובד"כ לא בשאלות העובדתיות. כלומר, ערעורים לא מתעסקים, לרוב, בשאלה "מה קרה", אלא לשאלה "מה המשמעות שניתן למה שקרה". בדרך הטבע שאלות משפטיות כרוכות ביותר "אקדמיזציה". והערה אחרונה - תפקידה של נשיאת בית המשפט העליון איננו להתעסק בגונבי האופניים וחוטפי הארנקים. בכל העולם מדובר בתפקיד של הערכאות הנמוכות והמשטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצורך המיקוד נראה לי שכדאי לנו להתרכז במשפט האחרון שלך, אשר לדעתי ממצה את חילוק הדעות שביננו. ע"פ הבנתי תפקידו של ביה"מ העליון ושל נשיאו בפרט הוא בראש וראשונה להתעסק בגונבי האופניים וחוטפי הארנקים. ביה"מ הוא גורם בכיר ומנהל בתוך מערכת שלמה שהמשטרה והערכאות הנמוכות הם חלקים אחרים בתוכה, חשובים לא פחות מהבג"צ ולמעשה חשובים יותר ממנו. כל המערכת הזאת קיימת במטרה לשרת את המטרה העליונה של שלטון החוק והסדר. כאשר כל המערכת הזו פועלת ומצליחה לרכוש לעצמה אמינות ואוטוריטה בחברה אותה היא משרתת, אחת מתוצאות הלואי היא שביה"מ העליון רוכש לעצמו מעמד גם כסמכות אתית ומוסרית היכולה לנווט את החברה בתוך השאלות החברתיות הקרדינליות, כפי שעושים זאת גם אנשי הדת בחברה הדתית ונציגים נבחרים בחברה הדמוקרטית. כדי לתת מעט רקע היסטורי לתזה הזו, חשבי על ביה"מ העליון בארה"ב שהוא דוגמה ומופת למוסד הזה בכל העולם הדמוקרטי. ביה"מ הזה קיים כבר 200 שנה ועל אף היוקרה הרבה המיוחסת לו מאז ומתמיד, הוא לא הוביל אף שינוי חברתי מאג'ורי ובמידה שעסק בנושאים אלו, כשל והכשיל אף יותר מן החברה הכללית שסביבו (גירוש האינדיאנים לאוקלהומה, העבדות והאפלייה הגזעית, מעצר המהגרים היפאניים בימי מלה"ע השנייה, שאלת ההפלות וזכויות ההומוסקסואלים). אוכל להסכים איתך שלביה"מ העליון יש תפקיד מרכזי בעיצוב הטכניקה והפרוצדורה המשפטית. אבל ,גם זו מטרה משנית ביחס למטרה המרכזית של שלטון החוק והסדר. ושנית מטרה זו חופפת רק במעט ובודאי שאינה זהה למטרות מטאפיזיות ורליגיוזיות מסוג הנחלת מלכות השמיים ורעיונות אולימפיים אחרים, כאן בעולם החיים והמעשה. כבודה השופטת בייניש אחראית, בין היתר, לכך שגונבי האופניים וחוטפי הארנקים פושים בחברתנו כמו פשפשים במוטלים זולים. לעומת זאת, היא אשמה ויש לה יכולת כלשהי לשנות משהו בשאלת מצבם ההומאניטרי של תושבי הרצועה לא הרבה יותר מאשר בשאלת מצבם של יושבי אפריקה המשוונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוטפי ארנקים וגנבי אופניים כמעט לא מגיעים לבית המשפט העליון (אם כערכאת ערעור ועם כבג"ץ). עוד לפני שהם מגיעים (או לא) למשפט הם צריכים לעבור דרך המשטרה (שצריכה לחקור את הפשע). בפועל יש גם את הפרקליטות (שתובעת בשם המדינה). יש גם את הכנסת (שקובעת את החוקים) והממשלה (שקובעת תקנות ותקציבים). אז על מה בדיוק אתה מדבר? אם אתה ואני נחליט שזה חשוב לנו, נקים מפלגה שתחרוט על דגלה הקצאת משאבים רבים יותר לנושא. המפלגה שלנו תצליח ותדאג בסופו של דבר להקצאת המשאבים החסרים. המסקנה: אנחנו אשמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוטפי ארנקים וגנבי אופניים כמעט לא מגיעים לבית המשפט (בכלל, לא רק העליון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפקידו של בית המשפט העליון (באופן כללי במערכת משפטית מבוססת תקדימים, לא בהכרח זה הישראלי) להתוות את הדרך המשפטית ואת העקרונות והפרשנות הכלליים בהתאם למסגרת החקיקתית ולא לבחון שאלות עובדתיות. במקרים של גניבות זוטרות מהסוג שאתה מתאר, השאלה ברוב רובם של המקרים קמה ונופלת על העובדות. במקרה כזה, איזה יתרון מיוחד יש לשופטים גבוהים? איזו התווית מדיניות רלוונטית למקרים האלה? (להבדיל, למשל, מהשאלה העקרונית האם אפשר להחזיק גנב מכוניות במעצר במשך איקס זמן כי גניבות רכב הן מכת מדינה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים רק עם המשפט הראשון. להבנתי את (וגרוע מכך אסכולת ברק) מגמדת את תפקידם של ביה''מ העליון ובג''ץ כמנהלים (אדמיניסטרטיבית) ומובילים (של מדיניות ודגשים מקצועיים ואידיאולוגיים) של מערכת המשפט כולה. גם בגניבות זוטרות, תפקידו של ביה''מ העליון (דרך בג''ץ וערעורים) הוא לקבוע רמת ענישה, צרכי הציבור, משך המשפט, התחשבות בנסיבות וכיוב' (כל אלו אכן אינם עניינים של קביעת העובדות). מנהל בי''ח לא בהכרח מנתח ורושם תרופות אבל הוא אחראי ונדרש שגם ינהל בפועל את המערכת (תורים, הקצאת משאבים, פיתוח, השתלמויות, תנאי שכר, ניקיון). מנהל המפיל את הנושאים האלו על מנהל אדמיניסטרטיבי תופס במערכת את המשבצת של ''פאראזיט יקר''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קביעת רמת ענישה, צרכי הציבור, משך המשפט, התחשבות בנסיבות וכיוב' הם אכן מתפקידי הערכאות הגבוהות. עם זאת, ברוב רובם הגדול של תיקי העבירות ה''קטנות'', לא נדרש לבחון את השאלה הזו בכל פעם מחדש. הרף וההגדרות נקבעות בתיקים החריגים (והם חריגים באופן אינהרנטי להגדרה - תיקים שאינם חריגים לא מגיעים לערכאות גבוהות מלכתחילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההחלטה שמתייחסת לתאגיד כאל פרט ולכן מותר לו לתמוך בכל אישיות ועניין פוליטיים, אינה שינוי פאזה והובלת מהלך? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |