|
(מעבר למה שירדן יענה לך, ומתוך ידיעה שלדעתך הסובייקטיבית להחריד אני עונה לך בחוסר תום לב השמור לשמאלנים ואנשים שאינך מגיע איתם לעמק השווה.)
אם הבנתי נכון, אתה תמיד יוצא מתוך הנחה שאנחנו דנים במקרים שבהם שניים עשו מעשים בעלי אופי מיני ואין שום עדויות לכפייה מצד הנאשמת1 ובכל זאת יש תלונה במשטרה ותביעה בבית משפט. לזה אתה מוסיף את הנחת היסוד שלא מדובר בשתי גרסאות שאחת מהן שקרית, אלא שמדובר במעין חוסר הבנה של ממש. שמדובר במתלונן (רגיש במיוחד?) אשר חש מצוקה בשל מעשים שאין בהם שום אלימות מסוג כלשהו, ומביע אותה באופן חד וחלק רק כאשר הוא מגיש תלונה במשטרה ומפעיל את תחנות הצדק הכבדות2. מתוך רצון להגן על אותה נאשמת היפותטית, נורמות, קריטריונים ושאלת האדם הסביר אינן מקובלות עליך לבדיקת הנושא. גם האפשרות שהנאשמת למעשה עשתה מעשה שלא בתום לב נפסלת על ידיך על הסף. אם הבנתי נכון צורת התקשורת היחידה שמקובלת עליך לבדיקת מקרים כאלו היא התנגדות קולית (ברמה של לפחות שני דציבלים) ופיזית (משקל של לפחות 20 קילוגרם ומהירות של 5 מטר לשניה).
בעיני זווית הראיה הזו לוקה בהיפר-סנגוריזציה3. כמוכן נדמה לי שאתה שואף לבטל את השינויים בחוק ובפרשנותו המשפטית שנעשו בעשרים השנה האחרונות. אבל אולי תוכל להעמיד אותי על טעותי ולהציע אילו אמות מידה מקובלות עליך לבדיקת הנושא, וכיצד אתה מציע להתמודד עם מקרים שבהם אין עדות ל2 דציבלים 20 קילו ו5 מט"ש.
1 הרי אנחנו לא רוצים להניח שמדובר רק במקרים שהם רק "מצד הגבר לאישה". 2 הרשה לי לחזור על דבריך: "את מוזמנת להביא, נניח, עשרה מקרים ולהחכימני[...]" עם השינוי המגדרי הנדרש. 3 להערה השניה שלך על הגלולות והמעשה המגונה יש צלצול משה גולדברגי משהו.
|
|