|
||||
|
||||
אני רואה הבדל עצום בין החייל שיורה לעבר מחבלים / חיילי אויב / לוחמי חופש / שוחרי רפורמות אגרריות, ופוגע גם בילדים, אפילו ידע שיש שם ילדים, לבין מי שבא על תינוק בשנתו, רואה שהוא תינוק, ושוחט אותו. ואתה יודע מה? גם בין הפצצה חסרת אבחנה (גרמניה על לונדון בבליץ, כוחות נאט"ו על שיירות פליטים ביגוסלביה לשעבר, ישראל על לבנון במלחמתנו האחרונה שם) לבין אותו נבל. גם אם נכון, בשורה התחתונה ילד מת הוא ילד מת. |
|
||||
|
||||
OK. אני בעצם הבעתי את הדעה ההפוכה. סבך הנאראטיבים, ההצדקות, הטענות והטענות שכנגד הוא כזה שאיני רואה לעצמי שום אפשרות מלבד לדבוק בצערי על מות ילדים, בלי קשר לשאלה מי בדיוק עשה מה ולמה. אפילו אם הצער הזה עומד בסתירה להבנה שהמוות הזה היה מוצדק או נחוץ, אני לא רואה איך אפשר לוותר עליו. במילים אחרות, אני מנסה להפריד בין המסכת הפוליטית של ההקשר שהיא כל כך אמורפית ושנוייה במחלוקת לבין התוצאה הסופית המצערת שהיא בד"כ הדבר הודאי היחיד בכל העסק. |
|
||||
|
||||
אכן. מות ילדים באשר הם זה דבר מצער. בלתי נמנע1, אבל מצער. ולא צריך לותר על הצער. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |