 |
סיפורו של זייגנבאום המפקיד:
אני כפקיד עברי, נושא אמנם בגאון את סמל מדינתי. אבל, תאמינו לי, אישית, רק ואדוז ופנמה: היכטה שלי נושאת את דגל פנמה, ואילו חברת הקש שלי רשומה בודוז.
מידי פעם, כשהבוס שלי נוזף בי, אני שולף לאחר מכן בהצנע ליד שולחני עמוס התיקים, דגלון פלסטיק קטן של ואדוז מכיס חולצתי, ונזכר מייד שמצבי עדיף בהרבה על שלו.
מאידך, אשר לסמלי ישראל, מה אתם יודעים.
פעם נשדדתי בלוזאן שבשוויץ על ידי טורקי אלים, בהיותי עם ידידי אבוטבול בדרך לבורדל בשעת לילה, לאחר שבמשך היום הפקדנו שם מה שהפקדנו. בגלל אותו אבוטבול נקלעתי להרפתקה
הזאת.
שכן למה לוזאן דווקא? אני אישית מעדיף את ציריך, אך אבוטבול, היושב אף הוא באותו חדר, הזכיר לי שבתור דובר עברית ורומנית אתקל בקשיי שפה בציריך, ואילו הצרפתית הים תיכונית שבפיו תהפכנו לבני בית בלוזאן.
כאמור, בדרכנו לבורדל ברחובות לוזאן השוממים בשעות ערב מאוחרות לאחר ההפקדה המוצלחת, ניתקלנו באותו בריון טורקי.
אבל לאחר שסמל המדינה המתנוסס על הפספורטים שהוגשו ביד רועדת יחד עם הארנקים, הבריק לאור פנס הרחוב, אורו פניו: "ישראל וטורקיה, חברים טובים", רטט בהתרגשות שפמו של האיש בשעה שלחץ את ידינו. כמחווה מיוחד לידידות בין העמים החזיר לנו שתי שטרות של 50 פרנק, לאחר שלקח את 2780 הפרנק הנותרים.
כמובן שפרט לרגשות החמים שדגל שוויץ מעלה בליבי, גם דגל טורקייה עושה לי משהו מאז.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש