בתשובה לש''ק ריש, 09/02/02 2:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טעית, קורה. יש פשעים שגזר דין מוות הוא מוצדק עבורם. גם כשאני נתקל באדם שלדעתי יש להוציא להורג, אינני מוסמך לבצע זאת בעצמי מחוץ להליך שיפוטי. האדם שמאחורי המטופל אינו מעניין אותי בזמן הטיפול, מעבר למידע האישי היכול להיות רלוונטי לטיפול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין צורך למחוק את האדם ולעשות לו אובייקטיביזציה (ובלע"ז: החפּצה). אפשר לראות באדם בו זמנית גם את "האדם הזכאי לקבל טיפול רפואי" בשם ערכים יסודיים כגון חזקת החפות או הזכות לחיים, וגם את "האדם הבלתי-נסבל / פושע". רופא שמציל ממוות רוצח שדינו מאסר עולם (או שבוי מלחמה, או סרבן שירות, או בוגד במדינה), עושה מעשה טוב, משום שהוא מקיים את ההכרעה המוסרית של השיטה הרפואית (כפי שנוסחה בשבועת הרופא). לעומת זאת, רופא "מקצוען" שמטופליו הם חפצים, עושה מעשה שבנסיבות מסוימות הוא מעילה במקצוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שאיבדו את זכותם לחיים בעיני דין וחברה. המשפט ''המטופל הוא חפץ'' הוא דמגוגי. כוונתי לא היתה שיש להתעלם מרצונותיו או רגשותיו של המטופל. יש להתעלם מהעבר ההתנהגותי שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אנשים שאיבדו את זכותם לחיים (אני בספק האם תיתקל בימי חלדך במקרה כזה בישראל), לא מאבדים אותה בבית החולים. למעשה, בתהליך ההוצאה להורג האמריקאי ישנן בדיקות רפואיות תמידיות בתכוף לפני האקט הקטלני כדי לוודא את בריאותו השלמה של המוצא להורג. (למרות שאינני מסוגל להבין רופא שייטול מרצונו חלק בפארסה כזו.) בכל מקרה, הניסוח האחרון שלך מוצלח בהרבה מהראשון.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהוציאו הרומנים להורג את ניקולאי צ'אושסקו, שודר רוב טקס ההוצאה להורג בטלויזיה (אם כי רגע ההמתה עצמו לא שודר, לפחות בישראל). לפני ההוצאה להורג נבדק צ'אושסקו על ידי רופא, שמדד את לחץ דמו, כדי לוודא שהוא כשיר להיות מוצא להורג. אין לי מושג מהו לחץ הדם הפוסל אדם מלהיות מוצא להורג, ומדוע יש להרוג רק אנשים בריאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל מומנט הנקמה נדרשת צלילות מלאה. העקרון הוא לא רק שהצדק ייראה, ולא רק שייעשה, אלא גם שיהיה בוטה ומגעיל במיוחד, וגם ריטואלי, וגם ''סימבולי'' במידה שתיצור את תחושת הגמול (נקם) במידה מירבית. זה לא שונה מכל טקס פגאני אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האוכל גרוע יותר. בטקסים של האשרה, למשל, היו מחלקים עוגיות בצורתה. טעים טעים! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב בדיוק הפוך ממך. רופא שצריך כל פעם מחדש להתלבט אם להציל או לא להציל אדם הנתון לחסדיו הוא זה שמועל בתפקידו. רופא צריך להתייחס לגוף האדם כאל חפץ ואל נפשו כאל הלקוח, אולי. זה לא חשוב אם מחבבים את הלקוח - הטיפול הוא טכני. כמובן שאני הייתי מעדיף רופא חייכן, חכם וידידותי שיטפל בי, אם אזדקק לכך. אגב, אחת מהסיבות שבעטיין אני לא יכול להיות רופא, חוץ מקלאמזיות, שכחנות ואיסנטניסטיות, היא שאני לא יכול להיות בטוח שאני לא אשאיר איזה גאזה בבטן של מחבל, או בבטן של השוטר שירה בו כשהוא שוכב (סנאריו קצת דבילי ומאוד לא מקורי). אגב, זה גם פוסל אותי מלהיות שופט, עורך דין ובטח עוד כמה מקצועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף רופא שלא שוכח להתלבט, כמו כל אדם בכל תפקיד אחר בעל מרות או כוח. הדבר נכון ברופאים, בחיילים, ועוד. ברוב המקרים ההכרעה היא פשוטה, אינטואיטיבית, אבל היא מאששת את כושרו של הרופא לזהות את המקרים החריגים. בכלל לרפואה יש הסטוריה ארוכה של אי-התלבטות, שפינתה את מקומה רק לפני שנים לא רבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכך בדיוק התכוונתי כש*פסלתי* את עצמי מלשמש כרופא. אני מסכים - רופאי אפוזנגרון או רופאי ילדים או מנתחים פלסטיים לא נתקלים מדי יום מבעיות אתיות סבוכות, ורוב המטופלים שלהם (חוץ מהילדים שמורחים את ספות הקטיפה בנזלת) גם לא יוצרים אצלם תאוות נקם. הרופא לא מחליט מחדש בכל פעם, לפני שהוא נותן מרשם, לדייק במינונים כפי שנכון לעשות, ולא להכנע ליצר שלו ולתת מנת יתר לילד הג'ינג'י המנוול ששבר את התומרקין שבמסדרון. אבל, אם מדובר דווקא כן במקרים אנומליים שבהם התמקד הדיון, עלולים להתעורר בו רגשות שאני יכול להזדהות אתם, ושבסופו של דבר ימנעו ממנו לתת טיפול הולם. אתה מעדיף רופא שמתלבט בכל פעם? אוקיי - אני מעדיף בעצמי טיפול בידי בנאדם (יעני מענטש (ככה כותבים?)) ולא בידי אוטומט אדיש, בכל מקרה. אבל הדבר מותנה בכך שהוא תמיד יגיע לאותה החלטה נחרצת, ושיטפל בגוף מולו כמו שצריך. כמובן, נדירים המקרים שבהם בכלל מוצבת השאלה על הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדירים מאוד. מחשבה שעברה לי בפריפריה המוסרית של הדיון: שביתות רופאים. סיבה נפוצה אחת: שכר – במאבקם האחרון שמעתי את אחד ממנהיגי השביתה אומר משהו כמו "אם הממשלה לא תתעשת, חיי אדם עלולים להיות בסכנה". אני יודע ששביתות נעשות בדרך כלל על ידי דחיה של פעולות אלקטיביות בלבד, אבל בריאות ואריכות ימים זה לא מוסיף למטופלים – האם זה גם מחסיר? סיבה נפוצה אחרת: עונש קולקטיבי לחולים. העונש מופעל אם מטופל תוקף רופא. לפי הנחיות הסתדרות הרופאים, יושבת בית החולים למשך יממה בכל מקרה של תקיפה. הרעיון של תקיפת רופא הינו מקומם מאוד. הרעיון של שביתה תגובתית – יש בו בעייתיות מסוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שביתות רופאים הן עסק בזוי, ובדרך כלל הפעלת נשק השביתה על ידי רופאים היא פסולה. אגב, דעתי על רוב השביתות במשק היא שהן מופעלות ללא צורך אמיתי. מובן שהצהרה כלשהי על ידי שובת קשורה למטרותיו, ובדרך כלל אין לקבלה כפשוטה. ועתה - למספר נקודות זכות: גם בזמן שביתות רופאים עובדים כסדרם חדרי המיון, הפגיות, המכונים האונקולוגיים ויחידות הדיאליזה. הסבל האמיתי הוא של החולים במרפאות. גם סבל זה הוא מיותר, אך קשה להוכיח סכנת חיים. בזמן שביתות קיצוניות יותר או לאחר תקיפת רופא פועל בית החולים ב"מתכונת שבת". מתכונת שבת היא מצב שבו החולים נפגעים. בסופי שבוע אנו נותנים למטופלים טיפולים מיותרים בשל חוסר האפשרות לבצע איבחונים סבירים. אנחנו עובדים בהיקף כוח אדם מצומצם ונמנעים מפעולות רבות ומשיחרורי חולים. בדיקות חיוניות ניתנות להשגה, אך יש לעבוד קשה כדי להשיגן, למשל: יצירת קשר עם כונן בביתו, המתנה להגעתו ואז ביצוע הפרוצדורה. לסיכום - נוהל העבודה הרגיל מסכן חולים בכל סוף שבוע. מדי פעם אנו מרחיבים את הסיכון גם לימים אחרים, שיהיה מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המידע. מחשבה נוגה אגב תנאי השכר של הרופאים, לפחות הצעירים: זו דוגמה מובהקת לכך שאידיאליזם משמש כגורם בעל ערך כלכלי. לולא האידיאלים, מי היה בוחר להיות רופא צעיר, כאשר כושר ההשתכרות שלו הוא כפול בכל מקצוע אחר. כך שניתן לומר ששכרם של הרופאים משולם 50% בסיפוק וביוקרה ו-50% בכסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על איזו התלבטות אתה מדבר? מאור דיבר על כך שהוא אינו רוצה שהרופא יתלבט אם להציל את החולה או לא. לא מדובר, לדוגמא, בהתלבטות מהי האבחנה של החולה. מבחינה זו לא אמורה להיות התלבטות. ואם תאמר שיש מקרים של חולים שמותם טוב מחייהם, אצדיק אותך, אך בכל מקרה השיקול היחיד שיש לעשות הוא טובת החולה. לכן המסקנה הכללית היא שאין להתלבט אם לפעול לטובת האינטרסים של החולה או לא, ללא תלות בהיסטוריה האישית של החולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהרופא צריך לזכור את הדילמות שלו ולהיות ער להן, גם אם תוצאתן אחת תמיד. אני חושב שרופא שהתלבט בשאלה האם להציל את חייו של מחבל מתאבד שנפצע, והחליט לעשות זאת, אולי לא ייסחף להצטרף לשביתת רופאים שיש בה סיכון חיי אדם. (אני ודאי לא טוען שזה מה שיש לעשות, אבל אני מנסה לחדד את הקשר בין בנאליזציה של הכרעות מוסריות להפרתן.) וגם שאלה: האם החובה להציל חיי אדם חלה גם מקום שהצלה זו מסכנת את חיי הרופא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רופאים עובדים גם בתנאי סיכון, בעיקר כשמדובר על מחלות מדבקות. לא מעט רופאים קיפחו את חייהם בשל כך. עם זאת - טיפול במצבים אלה נחשב כחובתו של הרופא, ובדרך כלל יש אמצעי מיגון (למרות שאינם תמיד מספיקים). האם רופא צריך לטפל בחולים כשיש סיכון סביבתי אישי (טיפול בזמן קרב, טיפול בסביבת הר געש או בתוך בניין שקרס)? ההחלטה היא אישית של הרופא, כלומר: לדעתי - אינו חייב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |