|
||||
|
||||
מאמר מאוד מעניין. נראה לי שאפשר לקנא בתלמידים שנפלו על מורה כמוך ולקנא בך שזכית באוסף סקרנים כזה. מה שמטריד אותי הוא האם מבחני הטריוויה בזעיר אנפין שאתה מתאר נערכים מעל ראשיהם של רוב התלמידים עם תלמיד אחד או שניים בעוד החלק של הקרחון שנמצא מתחת למים1 בעצם כבר חושב על ההפסקה הבאה או שעדיין מעכל את חוויות ההפסקה הקודמת? 1 אם צפים בכיתה, לאיזה חלק של הקרחון שייכים במטפורה הזאת? |
|
||||
|
||||
ואני חושב שאנחנו נוטים יותר מדי לראות את המקרים הבעיתיים ולשכוח שמרבית הילדים אינם כאלה. אחת הבעיות בדיון על מצב החינוך בארץ היא שהוא נסוב רק סביב מקרי הקיצון השליליים - תלמידים אלימים מחד, ומורים בורים מאידך. בינתיים הרוב המוחץ שאינו משתייך לאף אחת מהקבוצות הללו לא מטופל כראוי כי כל המדיניות מוכוונת לקבוצות הללו. |
|
||||
|
||||
זה נכון ומתבטא גם בתקציבים. יש השקעה גדולה מאוד בתלמידים מתקשים שעומדים לפני הבגרויות - כיתות קטנות, הרבה שעות ותגבור פרטני. |
|
||||
|
||||
אה, את זה קל יותר להסביר: מכיוון ששר החינוך ומשרדו נמדדים על פי קנה מידה אחד בלבד - אחוז הזכאים לבגרות - יש להם אינטרס משמעותי לרכז משאבים בתלמידים חלשים שעומדים לפני הבגרויות. |
|
||||
|
||||
וכך גם מבטלים את הצורך במורים מהקליבר המרשים של צחי בר. מהמגע הקטן והצר שיש לי עם מערכת החינוך אני מסיק שהמערכת מכוונת תוצאות מדידות, לפחות בתיכון. מכיוון שכך, המורה והתלמידים לא צריכים לבטל זמן על ''הסחות'' כמו שתוארו במאמר, רק להתרכז במטרה (כמובן שישנם יוצאים מהכלל, וזה גם לא אומר שהמורים הם לא אנשי מקצוע מצפוניים). מערכת ''לימוד'' כזו לא צריכה להתמודד עם בעיות ''חינוך'', לפחות לא באותו סדר גודל שהיינו רוצים לראות. ניראה לי שבעיות החינוך שהמערכת מתמודדת הם יותר מהסוג שמפריע ללימוד, למשל איך לקדם תלמידים עם צרכים מיוחדים. |
|
||||
|
||||
לא מדברים פה על תלמידים לא אלימים (שהם אכן הרוב) אלא על תלמידים עם סקרנות אינטלקטואלית. השאלה היא: כמה כאלה יש? |
|
||||
|
||||
מהיכרותי עם ילדים, שלי ושל קרובי משפחה/חברים, רוב הילדים יסתקרנו מדי פעם וישאלו שאלות מפתיעות. |
|
||||
|
||||
אם לא הורגים את הנטייה הזו בגיל צעיר, כולם. |
|
||||
|
||||
אני יכול להבין את ההגיון בהקצאת משאבים מועדפת דווקא לעזרה לתלמידים מתקשים. במקרה הטוב תלמיד מתקשה ישתבלל בפינה שלו מתחת לקפוצ'ון, במקרה הפחות טוב, והנפוץ, הוא יפריע, ידרוש תשומת לב מורית הרבה מעל ומעבר לכמה שניות בשיעור שמורה יכול להקדיש לתלמיד. התוצאה היא שתלמיד לא טוב אחד בכיתה גורם לפגיעה בהוראה לכל הכיתה, תוסיף לו חבר או שניים ותקבל קצב לימוד מזדחל. ככל שהקשיים מזוהים מוקדם יותר ומטופלים מוקדם יותר, כך נפתח פער קטן יותר, קל יותר להחזיר את התלמיד למסלול הלימודים עם כל הכיתה, יש פחות הפרעות וקל יותר לרוץ עם הכיתה קדימה בחומר. כלומר העזרה לחלשים עוזרת מאוד לכל הכיתה. זאת הייתה אחת המסקנות המרכזיות של מקנזי בדוח שלהם מ 2007. כל זה לא אומר שאין צורך להקדיש משאבים גם למצויינים. |
|
||||
|
||||
זה שיש לי דעה על מה נדרש ממורה טוב עוד לא אומר שאני עונה על הדרישות, אבל אם כבר נתת לי מחמאה אאמץ אותה בשתי ידיים. לשאלתך, לרוב אני משתדל להקדיש בסוף השיעור 5 דקות לשאלות תלמידים שאינן קשורות לנושא השיעור. לפעמים אלו שאלות שצצו תוך כדי השיעור מבלי שיהיו קשורות לנושא, ולפעמים אלו שאלות שהם חשבו עליהן בבית ושמרו במיוחד לסוף השיעור. בדרך כלל זה אחד החלקים המהנים ביותר בשיעור וזוכה לתשומת לב מתלמידים רבים, כך שכנראה העניין בנושאים מגוונים משותף לתלמידים רבים. נכון, יש גם מקרים שבהם בחלק הזה אני נשאר עם תלמיד או שניים סקרנים במיוחד, אבל זה פחות נפוץ. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |