בתשובה לג'וד, 05/01/11 21:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני סקרן לדעת אם בקריאה ראשונה הדגשת או ריפית את הפ''א של ''רצפת'', והאם הנעת את השווא בצד''י. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הנעת את השווא בצד"י כי היום לא מניעים שוואים, וגם לא הייתי מנחשת שזה שווא נע. או שהתכוונת לרִצְפַּה דגושה? כן ריפיתי את הפ"ה אבל התפלאתי על זה אז בדקתי: בתנ"ך רִצְפַּה דגושה היא רצפת גחלים, ורצפה רפויה היא רצפה שדורכים עליה (אולי זו אותה הטיה כמו שכבה?). ביאליק יודע את זה, כל העברית כולה פרושה לפניו לשימושו. דבר אֶת רִצְפַּת הָאֵשׁ מֵעַל מִזְבַּחֲךָ זְרֵה הָלְאָה, הַנָּבִיא, וּנְטַשְׁתָּהּ לַנְּבָלִים – תְּהִי לָהֶם, לִצְלוֹת עָלֶיהָ צְלִיָּם וְלִשְׁפּוֹת סִירָם וּלְהָחֵם כַּף-יָדָם, וְאֶת-הַנִּיצוֹץ מִלְּבָבְךָ זְרֵה, וִיהִי לָמוֹ לְהַצִּית גְּלוֹם הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם וּלְהָאִיר עַל שְׂחוֹק הַזָּדוֹן, הָאוֹרֵב כְּגַנָּב תַּחַת שְׂפָמָם, וְעַל-הַצְּדִיָּה אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם. הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים, הַנְּבָלִים, הִנֵּה הֵם בָּאִים וְהַתְּפִלָּה אֲשֶׁר לִמַּדְתָּם עַל-לְשׁוֹנָם, כּוֹאֲבִים אֶת-מַכְאוֹבְךָ וּמְקַוִּים תִּקְוָתְךָ – וְנַפְשָׁם אֶל-הֲרִיסוּת מִזְבַּחֲךָ יִשָּׂאוּ; וְעָטוּ אַחֲרֵי-כֵן אֶל-הַהֶרֶס וְחִטְטוּ בְגַל מַפַּלְתּוֹ, וְחִלְּצוּ אֶת-אֲבָנָיו הַמְנֻפָּצוֹת, וְשִׁקְּעוּ אוֹתָן בְּרִצְפַת בֵּיתָם וּבְגֶדֶר גַּנָּם, וּמַצֵּבוֹת עַל-קְבָרִים יְקִימוּן; וְכִי-יִמְצְאוּ בִמְכִתָּתָן אֶת-לְבָבְךָ הַשָּׂרוּף – לְכַלְבֵיהֶם יַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ. וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת – נִשְׁמָעֶנּוּ וְנֵדָעָה. רְאֵה, שִׁפְעַת הַלַּיְלָה כִּסָּתְנוּ, שָׁפוּנוּ מַחֲשַׁכִּים, וּכְעִוְרִים נְגַשֵּׁשָׁה; נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל, וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד, אִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה – וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים. וְגָדוֹל הַתֹּהוּ מִסָּבִיב וְנוֹרָא מִסָּבִיב הַתֹּהוּ וְאָפֵס מִפְלָט; וְכִי-נְשַׁוַּע בַּחֹשֶׁךְ וְכִי-נִתְפַּלֵּל – אֹזֶן מִי תִּשְׁמָע? וְאִם קִלְלַת אֱלֹהִים אַכְזְרִיָּה נְקַלֵּל – עַל-רֹאשׁ מִי תָּחוּל? וְכִי נַחֲרֹק שֵׁן וְאֶגְרֹף זַעַם נִקְפֹּץ – עַל-קָדְקֹד מִי יִנְחָת? אֶת-כֻּלָּם יִבְלַע הַתֹּהוּ, יִשָּׂא הָרוּחַ, וְכַאֲשֶׁר יֹאבְדוּ יֹאבֵדוּ; וְאֵין מִשְׁעָן עוֹד, וְאָזְלַת יָד, וְדֶרֶךְ אָיִן – וְהַשָּׁמַיִם מַחֲרִישִׁים; יוֹדְעִים הֵם מֶה חָטְאוּ לָנוּ, שְׁאוֹל חָטָאוּ – וּבִדְמָמָה יִשְׂאוּ עֲוֹנָם. פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית, וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר! וִיהִי מַר כַּמָּוֶת, וִיהִי הוּא הוּא הַמָּוֶת – אֱמֹר! לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאָכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ, וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ; וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שאלת לגבי הפסוק ממגילת אסתר, לא על לשון ימינו. בכל מקום שנאמר במקרא "רצפה" מלשון ריצוף, מאריכים בריש, מניעים את הצדיק ומרפים את הפה. ובאמת, זאת בניגוד ל"ובידו רצפה" או "רצפה בת איה". זה לא דומה במאה אחוז ל"שכבה", כי שם השווא בכף נשאר מרחף גם כשמאריכים בשין ("שכבת זרע"). אולי הסיבה היא שאין שם מתג (געי) וההארכה היא רק מטעם טעם נסוג אחור. אפשר לשמוע את הקריאה המדויקת מאוד של נבוכדנאצר, פה. אפרופו, גם הוא כתב פעם פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסע תימן ר' יעקב ספיר ''מבטאם בהאותיות ותנועות ונגינתם בהטעמים עפ''י יסודי הלשון וצחותה. אין בהם מעלגת לשון הספרדים ולא מאין בינת שפת האשכנזים. כי אלה ואלה שגו במבטא האותיות, תעו בהגה התנועות, פקו טעם הנגינות. אלה ואלה שחתו הקריאה הנכונה. בין רפיון בג''ד כפ''ת לחזקן לא יבדילו, בין אלף לעין לא יבדילו, בין בית רפה לואו, בין חית לכף רפה, בין כף דגושה לקוף, בין טית לתיו, בין תיו רפה לסמך לא יפרישו. ותהי לנו מחצית האותיות כשוא עשה עט סופרים חס ושלום. כן עם התנועות, איש לדרכו יפנו וינועו. אלה הקמץ יפתחו והצרי יסגלו. החולם יקמצו. האבות והבנים יחדיו(כי הראשונים אבות והשניים תולדות). לא ישאו פנים לאבות ותולדותיהן כיוצא בהם. ואלה ימירו חולם בצרי, ושורוק בחיריק, קמץ בשורוק,וחיריק בסגול. ובשוואין איש הישר בעיניו יעשה. יניחו ויניעו, יחטפו וינודו, ובכללים בלולים יעלו וירדו. והיה התנועה הקלה לתפארת, והחסון לנעורת, ובנגינת מהגים ומצפצפים בצלצלי שברים תרועה וכו' ...גם מהפכים מלעיל ומלרע, האומרים לרע עלה, ולעיל רדה. לא כן אחינו אלה יושבי תימן אשר שם תמשול לשון הערבי, בת העברי ואחות הארמי. והם יושבי הארץ מלפנים מאז גלו אלה בראשונה, ולא הורקו מגולה אל גולה. כנראה מהנהגותיהם עתה כבימים הקדמונים וכפי קבלתם. גם מגדלים בניהם מנעוריהם על המבטא העברי והדקדוק והטעמים. עד אשר תחשוב לו כלשון אמו. על כן עמד טעם הלשון בם, וריח השפה הנאמנה לא נמר מאתם.'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, הוא אומר רִיצֶפֿס. איך הוא יודע, טעמי המקרא מסמנים שווא נע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתחת לריש יש קו אנכי, כינויו מתג/מאריך/געיא/געי. הוא מסמן שיש להאריך בקריאתה, ומכאן שמניעים את השווא שאחריה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |