|
||||
|
||||
נכון ברקת החכמה, הטסטוסטרון הוא כח מרשים ומסעיר. דבר נהדר וגרוע מאין כמוהו, מוליד פורצי דרך עזי לב ומפלצות מזוויעות, ברכה וגם קללה לבעליו. לידידי היו שני כלבים אסופיים אחים שהיו תוקפניים, מסוכנים בעיקר לעצמם כי הם היו קטנים. יום אחד הוא לקח אותם לקליניקה לסירוס. ראיתי אותם אחרי שבועיים בגינה והאפקט היה מסחרר. משני גמדים מחפשי מריבות הם הפכו לרודפי המשחקים העליזים ביותר עלי אדמות. יש כבוד לטסטוסטרון, בהחלט, יש דברים בהם לא אתחיל אפילו להתווכח עם איתו. אם רן שריג כועס על אשתו (לשעבר) כי היא לא רוצה לשכב איתו בכל יום, אין מה להתווכח עם ההרגשה שלו, אפשר להתבאס אבל הוא ימשיך להרגיש כך, את הרגשתו אי אפשר לשנות ללא עזרים כימיים. כל זה לא אומר שגבר לא צריך להיות מענטש, ואכן הגברים הם מענטשים. מגיל רך, החל מההתבגרות, הם לומדים לשלוט בדבר הזה. אני לא יכולה לדמיין אפילו את ההרגשה, אבל אין לי ספק שזהו כוח חזק. עכשיו צריך לעצור את הסחף המחשבתי ולהיזכר שאנו מתווכחות על שריקות. לא התקפות, לא נגיעות, לא עלבונות. כולה שריקות. כששאלתי מי מהאיילות מעודכנת אם בכלל שורקים היום, לא קיבלתי תשובה. נראה ששריקות אינן הנורמה ההתנהגותית כמו שאפשר להבין מהדיון, יתכן שבכלל לא שורקים אלא מעירים, וגם זה מעט. הנה מה שכתבת הרבה יותר טוב ממני על שריקות והערות. אני אשתמש בדברייך: " ...אני כן חושבת שנשים שמחות לדעת שהן נראות טוב כפי שהן מוערכות על דברים אחרים. השאלה היא אם: א. ההערכה הזו חייבת להיות מוחצנת באופן מיידי. גם אני מעריכה הרבה אנשים שאני רואה ברחוב על סגנון הלבוש שלהם, על אופן ההליכה, על משהו משעשע ששמעתי אותם אומרים, וכולי. למעט מקרים חריגים, האם זה נחשב "בסדר" חברתית שאפנה ספונטנית לכל אחד ואחד מהאנשים האלה, עשרות רבות ביום, אפריע את שגרת יומם, ואציין את הערכתי לסגנון הלבוש שלהם? לדעתי השריקה נופלת בתחום של הערות שנזרקות לסלבריטאים ברחוב: בסדר, כולם ידעו וראו שזה שלמה ארצי/יהודית רביץ. אתה לא צריך להיות החכם ה-2000 שמזכיר להם את זה. " לגבי האופן שבו מבוטאת ההערכה הזו - שריקה היא קוד מוסכם חברתית, אבל קוד "נמוך". הוא בא לציין את המקום ה"נמוך" שממנו נובעת ההערכה, תרתי משמע. האם זה לא חורג מהקטגוריה "דברים שהיה רצוי שהבחורה תדע" ומתאים יותר לקטגוריה "מידע על דברים שהגבר חש ורצוי שישמור אותם לעצמו"? במידה שמתפתח קשר כלשהו, אפשר לחלוק את המחמאה בשלב מאוחר יותר, כשהיא תהיה בקונטקסט. כרגע, בחורה הולכת ברחוב וגבר שורק, אין לזה שום קונטקסט מלבד "את מתחת לראדאר". לא בטוח שזו מחמאה דווקא. אולי חיוך היה מספיק? " אני שואלת - על זה אנחנו עושות מהומות? האם זה נקרא 'מרשים לעצמם לקבל קדימות על כל כלל התנהגות חברתי אחר'? אנחנו מתמרמרות על הערה כי אולי חיוך היה מספיק? נכון, גם אנו לא פונות אל אנשים ברחוב ומחמיאות להם על הבגד או הספורטיביות או הכלב או התינוק, אבל לפעמים כן ואנשים תמיד שמחים מזה. ואנחנו שמחות כשפתאום "נקלטנו בראדאר" של מישהו. עצם ההיקלטות בראדאר היא טובה. הערה, חיוך, משהו שמתקבל כמחמאה, זה הכל. |
|
||||
|
||||
אז כמה דברים: מה עם הצד השני, הנשי, של התמונה המסעירה הזו ששמה מיניות האדם והסובלימציות השונות שלה? אותי מרשימה ומסעירה גם העוצמה הנשית (כדי להבדיל, לא נקרא לה כוח). ראיתי אותה בנסיבות שונות וגם היא יכולה להיות מופלאה ויכולה להיות הרסנית. אבל נכון, בד"כ היא לא מתבטאת בתביעה עזה ל"מין עכשיו". לגבי רן שריג - הדרישה שלו נראתה לך ביטוי של רצון מיני טהור ותו לא. אני קראתי בזה יותר. למעשה הוא לא דרש שתשכב איתו אלא משהו יותר ספציפי: שתעניק לו מעשה אור*לי בכל בוקר. בעיניי יש כאן הצהרה ברורה בדבר מי צריך לענג את מי (הוא לא הציע את ההפך), על בסיס קבוע ובזמן קבוע כמו משימה יומית של עקרת הבית, ובהתעלם משאר תפקידיה של אשתו, שבהם הוא לא משתתתף (כמו טיפול בפעוטה שמעירה אותה כל בוקר). אפשר להתפעל מהביטוי שלו ליצר מיני גולמי, אפשר גם לסבור שזו תביעה ילדותית ומפונקת של מי שהורגל לא לקחת אחריות. האם זה בכלל "גברי" במובן התרבותי של המילה? בעיניי לא כל כך. ולגבי השריקות - אני מבינה שבסה"כ את אומרת: שריקה היא לא פעולה אלימה, זה ביטוי של רגש חיובי (התפעלות/תאווה שמבחינתך אפשר לשייך לקבוצה של חיבה/אהבה). אז למה נטפלים לשריקות? יש דברים דחופים יותר כמו תקיפות מיניות "אמיתיות". קשה לי לענות על זה בלי לדקלם קלישאות עם ניחוח משפטי, על פלישה למרחב האישי וכולי. או בלי להזכיר שוב את עניין המינון, או את עניין המיקום הפיזי והקביעות של העניין. בקצרה, מחמאה מזר ברחוב פעם ב... זה דבר נחמד. קבוצת פועלים קבועה ששורקת לאותה בחורה כל בוקר, בפינת הרחוב שלה, היא איום של ממש. הם אפילו יודעים היכן היא גרה. |
|
||||
|
||||
הא תענוג ההסכמה... אין כמוהו. אני מסכימה איתך מאל"ף ועד תו. ברור, קיימת עוצמה נשית מרשימה ומסעירה. היא לא באה לידי ביטוי דווקא במין אלא בדברים אחרים, כי כמו שכבר דיברנו בעבר, הליבידו הנשי לא משתווה לליבידו הגברי. (מצד שני, דווקא בגלל זה נתון בידי האישה כח אדיר שחבל שאנחנו לא משכילות לנצל. תארי לעצמך, יכולנו להביא שלום! אבל ליסיסטרטה היא רק בסיפור, זה לא יכול לקרות באמת, אינני יודעת למה, בעייה ארגונית...) רן שריג - תיארת מדויק. את בטח זוכרת שסיפרתי שהוא מילא אותי חלחלה והסיבה היא מה שאת מתארת - הילדותיות, העצלנות, האגוצנטריות, התביעה ל"הרפייה רפואית" מעוקרת רגש, מונעת על ידי בוז. את חושבת על עצמך או על מישהי יקרה לך נשואה לאדם כזה ונתקפת ייאוש. זה מילא אותי חלחלה - ומצד שני זה אמיתי, זו מציאות, אני יכולה להתחלחל עד מחר ולא אשנה אותו. בגלל זה אני לא תופסת איך דנה ספקטור התאהבה בו, היא כנראה לא ראתה את 'מחוברים', או שנדמה לה שאיתה זה יהיה אחרת. זה מעורר חלחלה גם כי סביר להניח שרן שריג הוא לא ספסימן יוצא דופן. אולי הוא נוטה ימינה או שמאלה בעקומה אבל לא משהו חריג. יוצא הדופן בו היה גילוי הלב שלו ולא ההרגשות עצמם. הבחור השני, רן משהו, לא היה מאד שונה ממנו. זה לא גברי, לא תרבותי ומאד לא סקסי - אנטי אפרודיזיאק חזק מזה אינני מעלה בדעתי. אנחנו רוצות לחשוב שלא בתוך כל הגברים יושב רן שריג קטן מוסתר היטב, שלא הכל העמדת פנים. מי יודע... באבא שלי לא היה רן שריג. ולגבי השאר - מסכימה גמכן. מינון, מיקום פיזי, קביעות וכל מה שאמרת. |
|
||||
|
||||
תסלח לי ליזיסטרטה - אני לא מתחברת לרעיון שהכוח הנשי טמון במניעת מין. קראתי לו עוצמה מפני שהוא יותר שקט וסמוי, והוא מתבטא בנביעה ולא בשצף קצף. הוא לא קשור לתאוות כיבוש או לשיאים של אקסטזה ושאר דברים שאנחנו מזהים מין איתם (זה זיהוי שרובו תרבותי, להרגשתי), לא תמיד הוא ''סקסי'', אבל יש בו הרבה מן המיניות, הוא ממש לא א-מיני. |
|
||||
|
||||
...כי הנסיון להקטין את החוויה הנשית של לעבור ברחוב לכדי שריקות בלבד, מתעלם מההקשר שהוא רחב יותר. _________ העלמה עפרונית, תוהה אם להפנות להכצעקתה. |
|
||||
|
||||
אין דבר שמחייה יותר את הנפש באמצע יום עבודה מתיש מאשר צרור תלתלים ריחני, ניחוח בושם וגוף, מראה עיכוסים חמדמדים וכריות רכות, עורף, צוואר, כתפיים. בדרך כלל זה מה שמציל את היום. בשביל מה אנחנו עובדים קשה כל יום? בשביל המדינה? בשביל הלאום? חייל על מה הוא חושב בעיצומה של משמרת אם לא על הפקידה הפלוגתית? ופקיד על מה הוא חושב כל היום אם לא על המזכירה? בשביל מה יוצאים גברים לבנות לכבוש להרבות שררה אם לא למען אישה, אנטוניוס בשביל מי נלחם אם לא בשביל קליאופטרה? לפעמים עד שעוברת אפרוחית או פרגייה יוצאת הנשמה..ועד שהיא מגיעה ומתייפה ומתבשמת במיוחד לכבודנו, בוודאי שנחייך וגם נשרוק, ונצעק לה מרחוק- "כל זה שלך?" או "מה את אומרת- קפה או סרט?" אחרת נשתגע או סתם נשקע בדיכאון. לשווא מוסיפות נשים סימן פקודה על מנת להדגיש ש"כשאת אומרת לא, את מתכוונת ללא" בלי לשים לב שככל שהמשפט נאמר ביתר תוקף, ככה גדל הספק וחותר תחת עצמו כי אם את אומרת לא את מתכוונת ללא..(?) הבנו..כן..את מתכוונת ללא (?) כי את אומרת לא כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מכן. |
|
||||
|
||||
:-) איפה הימים בהם יכלה נערה להיענות בגניחה רכה... |
|
||||
|
||||
מסכים. אם היו נוטלים מעבודות האיטום-שיפוץ בסנפלינג את ההנאה הקטנה של שריקה מאמצע הקיר היה עדיף כבר לחתוך את החבל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |