בתשובה לשלוליתא, 01/12/10 19:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שמח שהגעתם להסכמה אבל אני חולק עליכם. אומנות שמעוררת רגש היא זן נחות של אומנות. המטרה של אומנות טובה היא להביע רגש ותפעול רגשי הוא צורה נחותה של הבעת רגש. לדוגמה אם לבן אדם כואב אז הוא יכול להגיד ''כואב לי'' ואז אנשים סביבו יחוו אמפתיה. אולם אם האדם מאוד לא וורבלי או האנשים סביבו מאוד אטומים הדרך היחידה שבה הוא יכול להסביר להם הוא על ידי הכאבה. מובן שהשיטה השנייה נחותה מהשיטה הראשונה גם כי היא לא מתארת באופן מוצלח את הרגש וגם כי היא כופה את הרגשות שלך על האחר. מובן שבשלב השני אנשים שחווים אמפתיה לסבל גם כואבים אבל זוהי רק תוצאה משנית, התוצאה העיקרית היא הבנת הכאב של הזולת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אנחנו מדברים על רק על אמנות עילאית! (ובכלל באמנות פלסטית אי אפשר להעביר רגשות מורכבים כאלה. מתי בפעם האחרונה ראית מישהו בוכה מול תמונה? אבל בכלל יש משהו מוזר במה שכתבת. נראה אם הבנתי: האם כתבת שאמפתיה יכולה להתעורר רק בשתי דרכים: 1. על ידי הודעה מילולית, כגון "כואב לי". 2. על ידי הכאבה לאחר, כדי שיכאב גם לו ואז הוא יידע שגם אתה מרגיש ככה. ? נראה שזה זורק אור חדש על השיחה שלנו על גלעד שליט. ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"אבל אנחנו מדברים על רק על אמנות עילאית" ממה שראיתי חלקכם לוקח חלק מהאומנות ורק לו קורא אומנות, מה גם שלדעתי לקחתם חלק נחות. ===>"(ובכלל באמנות פלסטית אי אפשר להעביר רגשות מורכבים כאלה. מתי בפעם האחרונה ראית מישהו בוכה מול תמונה?" אמנות פלסטית בהחלט יכולה להעביר רגשות מורכבים (בטח יותר מורכבים מכאב) לדוגמה האיש החושב או כל ציור של ון גוך. אני בהחלט לא חושב שאלו שתי הדרכים היחידות לעורר אמפתיה. מה שהתכוונתי הוא לתת שתי דוגמאות לשיתוף בכאב שדי מייצגות שיטות עיקריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נגד הזילות של רגש בדבריך. גם תחושת התעלות דתית, למשל, או תחושת אחדות עם הטבע, או התפעלות ממורכבותו ועדינותו של היופי, כולן רגש או קשורות ברגש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין הצגת יופי לבין תפעול רגש. יש הרבה יצירות מוזיקליות שגורמות להתפעמות, אבל מה זה אומר? אם אני מתפעם מיצירה שנכתבה על ידי נוצרי זה אומר שאני מאמין בישו? זה בסך הכל אומר שעשו עלי מניפולציה רגשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנות דרכה שהיא עושה מניפולציה רגשית מסוימת על הצופה/מאזין. נניח, בקולנוע, שהוא אמנות חדשה יחסית, יש נוסחאות מדוקדקות מאוד לסחיטת הרגש הזה, והן לרוב עובדות מצוין. אמנות טובה משכילה לעשות את המניפולציה הרגשית שלה באופן "הוגן" (נאמן לאמונות היוצר, בין היתר) ובאופן שמעניין היחס בינו לבין האמירה השכלית/ערכית שהיצירה מביאה - בין אם הרגש והשכל בהרמוניה, או שיש ביניהם קונפליקט (קונפליקט כזה נוצר, למשל, ביצירה הגורמת להזדהות רגשית עם דמות שמסורתית נחשבת ל"רעה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן לאפיין רעים על ידי מוזיקה מאיימת או בגדים אבל אם אתה סומך על האינטליגנציה והשיקול דעת של הצופה מספיק שתציג את המקרה ותתן לו להחליט, מעבר לזה לא תמיד יש טובים ורעים לפעמים יש דילמה שהיוצר בעצמו מתקשה בה והוא פשוט נותן את הצדדים שלה. כמו בכל דבר ככל שאתה מעריך יותר את הצופה שלך כך אתה פחות רוצה לעשות עליו מניפולציות ויותר מעוניין בחשיבה ''רציונלית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"להציג את המקרה" = לעשות מניפולציות מסוימות. גם אם אם אתה בוחר בשחקן שנראה "טוב" ובבגדים רגילים, ורק בסוף הסרט מתגלה שהוא האיש הרע, זו מניפולציה. אם אתה בוחר להציג דמות מורכבת, אתה מעביר מסרים סותרים במסגרת המניפולציות השונות שאתה עורך בסרט שלך. אני לא חושבת שיש כאן קשר להערכה כלפי הצופה. יצירה שלא מעריכה את הצופה, המניפולציות שלה יהיו שחוקות ושבלוניות. יוצר כמו היצ'קוק, בזמנו לפחות, המניפולציות שלו היו מקוריות ומחושבות עד דק. אבל הן היו (הוא יוצר סופר-מניפולטיבי). אתה אולי קורא "מניפולציות" בהקשר שלילי, אבל זה מונח נייטרלי. קולנוע בא ליצור עמדה/תגובה אצל הצופה. כל סרט שלא ינסה לעשות את זה, או שינסה לעקוף את המנגנון הזה באופן מודע, הוא סרט ניסיוני במוצהר, ולרוב התוצאה תהיה משמימה או בלתי ניתנת לצפייה. אני עייפה אז אולי מחר יעלה בדעתי עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה דוגמא למאמר המציג דילמה מדעית:דיון 2832 שימי לב שכבר בכותרת המשנה המחבר מודה שהוא לא יודע מי צודק. אז במקרה הזה אני לא רואה מניפולציה בהצגת המקרה (אם כי יתכן שטחו עיניי) ואם יש דמות רעה אזי גם בסוף המאמר לא ניתן לדעת זאת. נניח עכשיו שיעשו סדרת טלוויזיה על הדילמה, האם הוספת מוזיקה מאיימת לאחד מהצדדים באמת תשפר את הסדרה? ואם היינו מדברים על דילמה מוסרית או רגשית האם שם כל התשובות ידועות ליוצר או שאנחנו חייבים שיאכילו אותנו בכפית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משנה איזו מוזיקה יוסיפו - כל מוזיקה שיוסיפו תיצור אפקט מסוים. גם סרט ללא מוזיקה בכלל יוצר אפקט מסוים. זו המניפולציה הקולנועית. כאמור, זה לא חייב להיות משהו גס ושקוף או להאכיל בכפית. אולי יעזור לך אם נדבר על "בחירות" שהיוצר מבצע בתחום המבע הקולנועי, בחירות האמורות להשפיע השפעה מוגדרת על הצופים. זה כמובן לא ישפיע באותו אופן על כל צופה, לפעמים אפילו ישיג אפקט הפוך (הצופה יתעצבן מהבחירה), אבל אצל יוצרים מקצוענים השיטה עובדת לרוב. אלה לא דברים שהמצאתי או תיאוריה פרטית שלי, מדובר ביסודות היצירה הקולנועית. אני ממליצה לך לקרוא קצת על יסודות הקולנוע - החל מהמונטאז' של אייזנשטיין למשל ועד ספרים המנתחים סרטים בני זמננו. סתם דוגמא אינטרנטית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שהשיטה עובדת אני מסכים, אני חולק על כך שהצלחתה היא מדד לאומנות טובה. אם נשאר במדע אזי בויקיפדיה יש שורה שלמה של אמצעים אומנותיים שעובדים: פניה אל הרגש [ויקיפדיה]. אולם הם נחשבים לדברים שצריך לבער לא להשתמש בהם. אם אדם בוחר להשתמש בהם הוא נקרא מניפולטור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בכלל לא מה שאמרתי - לא אמרתי שהצלחתה היא מדד לאמנות טובה. תגובה 558207 אמרתי שאמנות טובה נמדדת בין היתר באופן שבו היוצר עושה את הבחירות האלה, ובאופן שבו הן עולות בקנה אחד, או מתנגשות, עם מסרים אחרים ביצירה (כרגע אני מטשטשת את ההבדל בין שכל לרגש, כי בעצם המידע שנמסר לנו על דמות מעצם העובדה שהיא לובשת למשל מעיל גשם אפור ויושבת במשרד אפלולי עם מאוורר תקרה ישן (בלש פרטי), מערב גם הבנה שכלית (מצפים לתעלומת רצח ושחיתות) וגם מעורר אלמנט רגשי (ולו מפני שמחכים לפאם פאטאל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלי מלכתחילה היתה שאומנות שמעוררת רגש היא נחותה. במילים אחרות צריך להבין אומנות ורק אז יבוא הרגש. ניתן לקחת לדוגמא תשדירי בחירות, יש קטע שחוזר על עצמו בהרבה תשדירים, מנהיג המפלגה מסתכל במשקפת לאתרים חשובים.כמובן שאחרי כל כך הרבה פעמים זה הפך לקלישאה ומעורר גיחוך, אבל גם אם זה היה מצליח והיה משכנע אותי שהמנהיג של המפלגה הוא (נניח) בעל כושר מנהיגות אזי מדובר בסך הכל בתוצאה של מניפולציה, משהו שאני חושב שהוא נכון למרות שאין לי שום סיבה. ככל שהתשדירים הפכו להיות אוסף של מניפולציות בלי שום עמדה אמיתית אזי לי אישית אין סיבה לראות אותם, להפך, אני מעדיף להימנע מהם כדי שהבחירה שלי תהיה יותר מושכלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמא שהבאת היא מתחום בעייתי בהקשר זה, שכן תעמולה טיבה שהיא מכוונת לרגש, ולעתים אף ליצר. לגבי הטענה שלך בפסקה הראשונה - יצירה שיש בה רק קוגניציה ללא רגש היא לכל היותר חיבור פילוסופי. היא לא רומן ספרותי טוב. בדומה, יצירה שיש בה רק רגש היא רומן רומנטי נחות שאפילו במטוסים לא יקראו. אם אתה טוען שיש לפצח את היצירה מבחינה שכלית ורק אחר כך לפנות לרגש, אני חושבת: 1. שההפרדה מלאכותית; 2. שזה תהליך שלא קשור ביצירה עצמה אלא באופן שבו כל קורא/צופה ניגש אליה, וקשור בהבדלים אינדיבידואליים (נניח, הייתי מבינה לו היית טוען שזו דרכך האישית לגשת ליצירות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום הכרח שתעמולה תפנה לרגש או ליצר. ניתן בהחלט ליצור תשדיר בחירות עם טיעונים אמתיים (רציונלים או רגשיים) העובדה שבוחרים לעשות מניפולציות הופכות אותם לטובים פחות מבחינתי. כבר הבאתי את הדוגמא ליצירה שמביעה רגש, האדם החושב, אני חושב שקשה לקרוא ליצירה הזאת ''פילוסופית''. ככל שאני חושב על זה אני מבין שהשימוש שלי במילה ''נחות'' מאוד לא מדויק. עדיף להגיד ''פחות מתקדם'' בית ספר יסודי לא נחות מאוניברסיטה אלא רק פחות מתקדם. אומנות היא סוג של תקשורת לכן היא תלויה גם ביוצר וגם בצרכן, מכיוון שאפילו יחסית לגבר האינטלגציה הרגשית שלי נמוכה היצירות שאני צורך פחות מתקדמות. אחד הבעיות שלי היא אכן שאני מנתח כל יצירה ברמה האינטלקטואלית כלומר את צודקת בטענה שייחסת לי אבל אני מתייחס לכך בתור בעיה. לו הייתי יותר מתקדם הייתי ניגש ליצירות דרך הרגש. אבל גם ברגשות יש רגשות אישיים (אני עצוב) יש הזדהות (הוא עצוב וצודק בכל מה שהוא אומר) ויש אמפתיה (הוא עצוב אבל טועה בחלק מדבריו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי הסרט הדמות הרעה: לובוס מוטל | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |