 |
|
 |
||
|
||||
 |
צריך לציין לזכות דובי שלהבדיל מארז ומרון מיברג הוא לא משתמש בזעקות שבר בנוסח "מה נעשה, הסכוי היחיד שלנו להעביר הסכם אי פעם היה לעשות את זה נגד רצון הצבור ועכשיו החלום הזה נגוז". הוא מעלה טיעון עקרוני לגבי שיטת הממשל והעקיבות הפנימית שלה, אבל למרבה הצער ממהר לבעוט בדלי ולהכריז שהשיטה שלנו ממילא אינה עקיבה ושאם היה מועבר חוק יסוד: משאל עם אז היה קשה להתנגד לו. לא ברור לי - אם משאל עם סותר את העקיבות הפנימית של המערכת (או מרחיק אותה עוד יותר מעקיבות כזו) אז ראוי להתנגד לו בכל מקרה, אם לא אז כל הטיעון של העקיבות אינו רלבנטי. עכשיו דובי עובר לטעון לגבי החוק הספציפי שהועבר, וגם כאן הוא קצת בועט בדלי (לטעמי). הוא מתיחס קצת לסוגיה של "למה משאל רק על נושא אחד", שהיא, לדעתי, הבעיה העקרית בחוק (בהנחה שאנחנו מקבלים את עצם משאל העם כחלק לגיטימי מהמערכת), ויותר על "למה משאל רק לכיוון אחד ולא לכיוון השני". הטיעון הזה (לטעמי) יותר חלש. השאלה אם לספח שטח למדינה אינה שאלה רלבנטית כרגע, ויתכן שאם היה דיון צבורי בשאלה הזו היה מי שהיה פועל לעכב ספוח בעזרת משאל עם. בכל אופן, נניח שהיה עובר חוק משאל עם שהיה קובע כי "כל הוספה או גריעה של שטח מריבונות המדינה, כל שינוי בחוקי היסוד, שינוי ההמנון, הדגל, הסמל או שפתה הרשמית של המדינה מחייבים משאל עם". זה, לכאורה, לא היה חוק שמעדיף צד אחד - ובכל זאת, אני מנחש שרוב המתנגדים לחוק הנוכחי היו מתנגדים גם לו. למה? ראשית, משיקולים פוליטיים; אנשים (כמו ארז) שרוצים לעשות בכל הדברים האלה שינויים שהצבור אולי לא מעונין בהם היו רואים בכך מכשול לאפשרות להעביר אותם בשיטת הקומבינה. אבל מה לגבי אנשים כמו דובי, שמנסים להתיחס לעקרונות ולא לפוליטיקה? מה היית אומר, דובי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני טוען שהשיטה שלנו אינה עקבית. אני לא חושב שמשאל עם ככלי הוא כל כך מנוגד לשיטה הישראלית עד שבשום אופן לא תתכן חקיקה שתשלב אותו בתוכה. אבל החקיקה הזו צריכה להעשות בשום שכל ובזהירות יתרה, תוך הגדרת מטרות הכלי (ו"למנוע העברת שטחים לידי הפלסטינים" אינה סיבה לגיטימית לחקיקה מהותית שכזו). החוק בנוסח שנתת הוא בהחלט הרבה יותר לגיטימי מאשר החוק שעבר. עדיין נותרת שאלת הנגישות לכלי הזה: למה שרק הצעות שזכו לרוב בכנסת תוכלנה לקבל הזדמנות אצל הבוחר? אם הנחת היסוד היא שהכנסת אינה בהכרח משקפת את עמדת הציבור, מדוע לא לאפשר לציבור להגיש הצעות למשאלי עם, במתכונת הקליפורנאית, למשל? וכמובן, הייתי מעדיף אם לפני החלת הדרישה למשאל עם לתיקון הסטטוס קוו, היה זוכה הסטטוס קוו עצמו במשאל עם (למשל, משאל על לאשרור חוקה שתכלול גם את הגדרת גבולות המדינה), אבל זה כבר באמת יותר עניין של ההעדפות הפוליטיות שלי מאשר עניין עקרוני – מי שמקבל את ה"סטטוס קוו" מקבל יתרון על הצד שמתבקש לשנות אותו, ולכן נראה לי יותר הוגן שקיבוע הסטטוס קוו יעמוד גם הוא לדיון לפני שיהפוך לעובדה קיימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוליטיקה היא אומנות האפשרי ממשלות ישראל וכנסת ישראל הוכיחו שהן לא גופים אחראיים כשזה נוגע למהלכים מדיניים (אוסלו,ההתנתקות) ולכן יש צורך להעביר את ההחלטה לעם אבל אנשי קדימה והעבודה שתמכו בחוק משאל העם במתכונתו הנוכחית לא היו תומכים בו אם הוא היה גורף לכל השטחים וההסכמים (כי אף אחד לא יודה שהוא אוויל משריש וצריך השגחת מבוגר) השאלה היא האם החוק הפחות ממושלם עדיף על המצב הקיים של העברת הסכמים על חודה של מיצובישי . והכי חשוב אל יאוש גם החוקה האמריקאית וגם המגנא כרטא לא היו מושלמות בזמן שהן אושרו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסלו וההתנתקות לא נוגעים לחוק הנוכחי. לפי דברי מתנגדי ההתנתקות די ברור שגם משאל עם ברוב 80% או משהו דומה לא היה משכנע אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שתיקון לחוק לא היה מונע את אוסלו ו/או ההתנתקות בגלל שאלו לא היו שטחים מסופחים אבל אוסלו וההתנתקות כן קשורים מפני שהם שכנעו את הימין שאי אפשר לסמוך על חברי הממשלה והכנסת שיעדיפו אינטרסים לאומיים על פני אינטרסים אישיים ולכן יש צורך בפיקוח עממי מצד שלישי ,כפי שכבר כתבתי, בשביל להעביר את התיקון היה צריך קולות של ח"כים שתמכו בהתנתקות /ואו אוסלו ולכן היה צריך להתפשר על נוסח שלא יוציא אותם כמתנגדים . ומה בדיוק היציאה שלך לגבי מתנגדי ההתנתקות אמורה להביע? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |