בתשובה לאור, 21/11/10 18:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אצל רוזה פארקס האפליה לא מנעה ממנה להשתמש בשירות. רק מכריחה אותה לשבת במקומות מיועדים מראש. זה, עד כמה שאני מבין, דווקא מקרה מובהק של ''פגיעה ברגשות'' ותו לא. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אאל''ט במקרה שלה דרשו ממנה לפנות מקום ישיבה בחלק השחור של האוטובוס ללבן זו פגיעה לא רק ברגשות אלא גם בטיב השירות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל"ט, אבל זה כבר לא קשור לשירות. היא התבקשה לפנות מקום כי היא לא הייתה אמורה לשבת שם מלכתחילה. אם הייתה הולכת לאיזור שמיועד לה, לא הייתה צריכה לקום. (אלא אם כוונתך שהיא הייתה צריכה ללכת לחלק האחורי מלכתחילה, ובמקרה זה לא נראה לי שאותם 10 מטרים מהווים פגיעה משמעותית בטיב השירות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם קוני לא טעה (והוא לא) אז אתה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אבל יהיה נחמד אם תסביר למה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם דרשו ממנה לפנות מקום בחלק השחור (כדברי קוני) אז גם לכתחילה היא היתה יכולה לשבת שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה''חלק השחור'' באוטובוס היה דינאמי. מספר מקומות בחלק הקדמי היה שמור ללבנים ושחורים יכלו לשבת איפה שהם רצו כל עוד לא התערבבו עם הנוסעים הלבנים. פארקס התיישבה בחלק הלא-לבן של האוטובוס, ומאחוריה לא היו לבנים. לאחר מכן המושבים מלפניה התמלאו עד אפס מקום והיא הייתה צריכה לפנות את מקומה. עם זאת, לו מלכתחילה הייתה מתיישבת בחלק האחורי (ז''א, המושב הכי אחורי שיכלה למצוא), לא הייתה צריכה לקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פארקס ישבה באזור האחורי, ה"מותר", ה"שחור", של האוטובוס. בזמנים ההם, במדינות הדרום, מקובל היה שכאשר הספסלים ה"לבנים", כבר מלאים, פונה הנהג אל נוסע/ים שחור/ים ומורה להם לעבור עוד יותר אחורה ע"מ לפנות את מקומם ללבנים. הנהג פנה לכמה נוסעים שחורים והורה להם לקום ממקומותיהם - דבר שעפ"י המתואר בחלק מן האתרים, היה כרוך, משום מה, בירידה מן האוטובוס ועליה מחדש, מהדלת האחורית - דבר שלא תמיד הנוסע (השחור, כאמור) היה מספיק לבצע, והרבה פעמים היה נשאר בחוץ לאחר שכבר שילם עבור כרטיס, והנהג היה ממהר כבר להמשיך עם האוטובוס בדרכו. לא ברור (לי, מכל מקום. התיאורים הם רבים והפרטים הקטנים משתנים קצת מאתר לאתר) אם זה הדבר שממנו חששה פארקס או שהיתה פשוט "עייפה לאחר יום עבודה ארוך", כפי המתואר, או שסירובה היה מתוך מודעות עקרונית, מאחר שהיתה פעילה בארגון זכויות השחורים (NAACP) - אך בעוד שנוסעים אחרים פינו את מקומם לדרישת הנהג, היא סירבה. הכל קרה בשקט ובלא מהומות - הנהג הזמין שוטר, היא נלקחה לתחנת משטרה, נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי, מה שהביא ל"חרם האוטובוסים של מונטגומרי", שנמשך למעלה משנה והוביל לשינוי משמעותי בנושא המלחמה לשוויון אנושי ואזרחי. זה איננו כל הסיפור. כמה מקרים כאלה כבר היו קודם, והמוקדם שבהם שנתפרסם היה סיפורה של אישה בשם איירין מורגן, בשנת 1946. בעקבות מקרים אלה נאסרה ההפרדה הגזעית בתחבורה הבין מדינתית, אך עדיין לא בתחבורה הפנים מדינתית - אלא שבניגוד לקודמיה, רוזה פארקס היתה נוצריה דתית חסודה (ולאו דוקא במובן הנלעג של המילה), שאיש לא יכול היה למצוא בה דופי והיא התאימה לאיוש הדמות המתונה, בעלת השליטה העצמית, המופלית והנעלבת (שלבשה, בסופו של דבר, רק שנים אחרי כן). בנוסף על כך נראה (לי) שרק לקראת מקרה רוזה פארקס, בשנת 1955, גם בשלו הזמנים מכל מיני בחינות וגם ההיסטוריה זימנה אל עין הסערה דמות בלתי נשכחת - מרטין לותר קינג. מכל מקום, למרות שקונשטוק צדק לגבי הפרטים, נראה לי שלדבר בהקשר זה על "פגיעה בתנאי שירות", במונחי ימינו-אנו - יש בזה משהו מקטין, משהו קומי למדי, שהרי מדובר לא סתם בימים אחרים אלא במקום שבו היו מלכתחילה חוקים מפלים (בארה"ב, מדובר בפער בין חוקים פנים-מדינתיים ל-"constitutional right" - חוקים הנובעים מפרשנות לחוקה ו/או באופן ישיר ממנה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד המקרים היותר מפורסמים נשארה נוסעת אחת בגשם אחרי שהנהג דרש ממנה לצאת ולהכנס שוב מהדלת האחורית, וכשהיא יצאה הוא פשוט נסע. המקרה מפורסם לא בגלל שהוא היה יוצא דופן, אלא בגלל שהנהג היה אחד ג'יימס בלייק, והנוסעת הייתה אחת רוזה פארקס, והם יפגשו שוב באותה סיטואציה ובאותם תפקידים אבל עם סיום קצת שונה 12 שנים מאוחר יותר... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |