|
הרעיון שאפשר לתחקר את החשודים במקום לסרוק את כולם הוא ישראלי מאד. הלא מי הם החשודים? לא ישראלים ממוצא יהודי ולא הצרפתים (בתנאי שהם מכירים מתכון לבף בורגניון ו/או שקשוקה), אלא אנשים בעלי שם, חזות, ותעודת זהות המעידים על היותם... נו... ערבים. אפשר לתבל בקצת פעילי שמאל וקצת תיירים (בשביל התדמית הקשוחה) אבל זה הבסיס לכל מדיניות הביטחון בנתב"ג.
בארה"ב אפשר אולי לאפיין קבוצות מסויימות שהן לא חשודות במובהק (סבתות גרמניות מהמערב התיכון), אבל:
1. קשה הרבה יותר להחליט מיהו חשוד, גם כי קיום-בהיותך-ערבי אינה עילה לחשד כמו בישראל וגם כי החשודים מגיעים מארצות חומות עור רבות ולעתים קרובות הם אפילו מקומיים (ואפילו לבנים!) אני למשל, לא חשוד בכלל - יהודי (לפי בדיקה גנטית, לא באמונתי), אשכנזי, קצין במיל', שמאלני צעצוע, מחזיק גרין קארד, דירה וחתול ובכל זאת כשביקשתי להצטרף לתכנית נסיונית המאפשרת כניסה מהירה לארה"ב ללא חשודים נדחיתי על הסף, לא יודע למה.
2. למרות הנזקים שהממשלות האחרונות חוללו בזכויות האזרח, עדיין לא מקובל כאן להעביר חוקים ותקנות מפלים על רקע גזעי או לאומי. לא שאין אפליה כזאת, אבל היא לא יכולה להשתקף בחוק.
אנקדוטה - בפעם האחרונה בישראל, אחד התורים לבדיקה בטחונית היה מורכב מקבוצת תיירות ממדינה אפריקאית דוברת פורטוגזית. הבודקת הבטחונית, נקרא לה צילה, היתה חדשה בעולם וכשפתחה את הדרכון הראשון שאלה בתמהון "עזיזה?" עזיזה ענתה "כן" (דרך מתרגמת לספרדית, כי מה כבר ההבדל בעיני ישראלים בין השפות). "מאיפה השם הזה?" "מהבית" "טוב, רגע." הולכת, בודקת, חוזרת, זועפת משהו אבל מאשרת. "נקסט!" "פאטימה?" "מאיפה השם הזה" "וכך הלאה בעוד צילה הולכת ונלחצת יותר ויותר עד שהיא קוראת לגילה שמסבירה לה בעניין שמות שהם לא באמת ערביים ואיך הצלבים הגדולים מעידים על כך שמדובר על קבוצת צלייניות.
איך זה קשור לסלקציה? אני רק מנסה לדמיין מועדון פתוח לציבור שלא מכניס שחורים או היספאנים כי הם נוטים להשתולל ולדקור יותר ונהיה לי שילוב של חררה ורחמים על בעלי המועדון שיסקלו סקילה ציבורית בבית המשפט ובתקשורת. מי שרוצה מועדון פרטי שיבושם לו ומי שרוצה מועדון עם אוכלוסיה מסויימת שימצא דרכים לשווק לאוכלוסיה כזו. ומי שרוצה להמשיך בסלקציה שיפתח מדיניות ברורה ויצלם את המתרחש כדי שיוכל להגן על עצמו מטענות לגבי אפלייה.
|
|