|
כן, לזה התכוונתי. ההבדל בין חייל חטוף לחייל שבוי בולט מהיחס של ביבי - המיוצג כאן על ידי קונשטוק - לגלעד שליט. בלי להרגיש קונשטוק מגדיר את האסירים שהחמאס מבקשים כ"סחטנות", כאילו מדובר בפיראטים סומאליים שדורשים כופר כסף. רבנים אף הרחיקו לכת והביאו איסורים מהתלמוד לשחרור חטופים תמורת כופר, ואיש לא האיר את עיניהם שאין לזה שום קשר.
מתחת לכבודנו לקרוא לגלעד שליט חייל שבוי, אבל זה מה שהוא. יש מצב לוחמה בינינו לבין החמאס, אנחנו שבינו להם, הם שבו לנו, ודובי ייטיב ממני לדבר על חילופי שבויים.
גם "טרור" הוא כבל רטורי שלנו.
דם על הידיים - נניח שמתישהו מכריז ראש ממשלה בלי קשר לכלום "לא נשחרר אסירים עם דם על הידיים". מאותו רגע הרטוריקה מקבלת תוקף של חוק לוגי. מה פירוש דם על הידיים? האם יש סיבה רציונלית לשחרר את מי שהפיגוע במזל לא הצליח לו? האם האילוץ שונה מאילוץ לא לשחרר אנשים מתחת לגיל חמישים? אבל מרגע שהאקסיומה נולדה צריך להתפתל כדי לעקוף אותה וביבי כבר התחיל לכמת את הדם - אני לא זוכרת על כמה זה עומד בעניין שליט, נדמה לי שלושה. ובד בבד הוא פוחד שהציבור השבוי באקסיומה שהוא בעצמו יצר יזדעק - מה זה משחררים אסירים עם "דם על הידיים"! וכן הלאה, דד אנד מחשבתי.
הנימוק שאנטילופה הביא, שלנו בעצמנו יש דם על הידיים, הוא המשך ישיר של מה שכתבתי כאן.
איזה עוד דוגמאות? "תג מחיר" הוא כבל רטורי מסוג אחר כי הוא מעניק איכות חיובית למשהו. בעצם זה לא כבל רטורי אלא ספין מחשבתי. הכינוי מזכיר לנו בתת מודע את פלוגות הנקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, בעוד האמת היא שזו קבוצה של ילדים שטופי שנאה חסרי מעש ותאבי אקשן, אבל עם כותרת כזאת איך לא נעריך אותם? ואיך הם לא יעריכו את עצמם? מה שמעצבן הוא שהעדר התקשורתי אימץ תכף ומיד את הכינוי המוצלח.
ירושלים השלמה לנצח נצחים היא כבל רטורי מובן מאליו, ובית"ר עם הגולן היה לצורך בדיחה.
|
|