|
||||
|
||||
אם אתה מתכוון לשיחת טלפון ממשרד הקישור אליך אז אנחנו ממש ממש לא מדברים על אותו הדבר. מסיבות שערפילי הזמן ומנגנוני הדחקה השכיחו ממני, נאלצתי להגיע מספר פעמים למשרד הקישור (פיזית). אירועים אלו זכורים לי כקשים וטראומתיים, אם כי כבר איני יכול לומר מה בדיוק קרה שם, מה הייתי צריך מהם או מה הם רצו ממני (לא היה פעם מין חוק כזה שצריך לקבל מהם חתימה בדרכון כדי לנסוע לחו"ל? כאמור הפרטים כוסו בדוק כבד\ערפל הזייתי). ונדמה לי שאפילו היה מקרה או שניים בו *אני* ניסיתי לסגור אתם עניינים בטלפון, אם כי כנראה זה נגמר בהגעה פיזית למקום (הרי מדובר ב"שירות גרוע", לא?). |
|
||||
|
||||
היה פעם חוק כזה. אחר כך זה הומר בחתימה תקופתית, ואז בוטל. |
|
||||
|
||||
וואו , אתה ממש עתיק אם אתה עוד זוכר את התקופה שהיה צריך חתימה על הדרכון |
|
||||
|
||||
''זוכר'' זו מלה חזקה. אנשים בגילי ממעטים להשתמש בה בלי תוספות כמו ''במעומעם'' (אחרי) או ''נדמה לי שאני'' (לפני). |
|
||||
|
||||
אל תגזים. אפילו אני נזקקתי לחותמת כזו בדרכון וזה היה בסך הכל לפני 12 שנים. מצד שני לא נזקקתי לחסדי משרד הקישור - קצין העיר (למעשה פקידה מטעמו) החתים לי בלי בעיות. מצד שני, מעולם לא ביקרתי במשרד הקישור. כל דבר נסגר טלפונית או לכל היותר בפקס. |
|
||||
|
||||
מילא חתימה על הדרכון; ותיקים זוכרים גם איך כדי לקנות מט"ח לנסיעה היית צריך להתיצב בבנק עם כרטיסי הטיסה והפקיד היה מחתים את הכרטיסים כדי שלא תשתמש בהם לרכוש עוד מט"ח, חלילה. |
|
||||
|
||||
למיטב זכרוני הרעוע, בכלכלה הנוזפנית שהיתה נהוגה בארץ לא ניתן היה לצאת מהארץ בלי החותמת הנ''ל. לא היה לאף אחד סיבה לקנות עוד דולרים במחיר המופקע של הבנק. |
|
||||
|
||||
אני לא זוכר שהיה איסור יציאה בלי החותמת, אבל באותם ימים רק הבנקים מכרו מט''ח באופן חוקי (ובעתונים התפרסמו בקביעות שערים יציגים, שערי קניה ומכירה בבנקים והשער של החלפנים ברחוב ליליינבלום). |
|
||||
|
||||
מילא המט''ח, אבל כשהיה צריך תלושים בשביל לקנות סוכר... |
|
||||
|
||||
תלושים? הא, אני זוכר שהיינו צריכים לקושש זרדים כדי לזקק את הסוכר... נדמה לי... |
|
||||
|
||||
אתה מתבלבל, זה היה אלכוהול, לא סוכר. אני בכלל ירושלמי, אצלנו במצור עשו סוכר מחובייזה. |
|
||||
|
||||
סוכר מחובייזה?! אצלנו היו עושים חובייזה מחצץ אם בכלל היה לנו חצץ |
|
||||
|
||||
אצלנו הפשירו את הדגים ששלינו מהוויסלה הקפואה על הסמובר הציבורי בבניין העיריה. |
|
||||
|
||||
You were lucky. We lived for three months in a brown paper bag in a septic tank. We used to have to get up at six o'clock in the morning, clean the bag, eat a crust of stale bread, go to work down mill for fourteen hours a day week in-week out. When we got home, out Dad would thrash us to sleep with his belt!
|
|
||||
|
||||
עכשיו שהגענו למקור, אפשר להפסיק פה? (פתיל איילי ממוחזר מס' 342). |
|
||||
|
||||
מה האסון? אל תשכחי שתמיד קיים הדור שלא ידע, ולא יזיק אפילו לתת איזה לינק (אבל לא אני, העצלנות...). |
|
||||
|
||||
אני מבין שגם את אחת מאלה שהשתתפו בפשיטה שלא הייתה |
|
||||
|
||||
כן, ייבשו אותנו שבועיים באום אל רשרש. |
|
||||
|
||||
שנאמר ושיננת בם יומם ולילה |
|
||||
|
||||
על הסיר היה כתוב ברוך ג'מילי |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |