|
בעצם יש בזה חיסרון קשה. בקריאה ממסך המחשב זה ידרוש מהקורא, במקרה הטוב, לבוא עם העכבר לרחף מעל ה-4 כדי לדעת במה מדובר, וזה קצת מפריע לרצף הקריאה; בעותק מודפס זה ידרוש לדפדף לביבליו', וזו הפרעה קשה בהרבה. בשיטה הנוכחית זה נחוץ רק לפעמים - אם הקורא בקי בתחום אז שם המחבר הראשון לעתים קרובות יספיק לו כדי לדעת במה מדובר.
אז אני מחליף את ההצעה. מחברי מאמר יידרשו לבחור "קוד ציטוט" - רצף של עד 10 תווים, שהוא מה שישמש בציטוט. זה יכול להיות שם של מחבר אחד (אולי בצירוף שנה), צירוף של כמה מחברים (מקוצרים, אם צריך), או רמז למונח או צירוף-מילים שהוא עיקרו של המאמר. לא הייתי דורש רשמית יחידוּת - זה כבר יהיה בירוקרטיה - אבל מן הסתם מאמץ סביר ליחידוּת בתוך התחום האקדמי יהיה כלל התנהגות נאותה. לא קשה לחשוב על עוד כמה כללים כאלה (הקוד צריך להיות מנומק, לא להיות דומה מדי לקוד של מאמר מפורסם, וכאלה), ואכיפתם תהיה בידי עורכי הכנס או כתב העת. רצוי - וזה כבר אינטרס של כותבי המאמר - שהקוד יהיה קליט (ומכאן, כלל אטיקט - לא יפה שהקוד יהיה קליט מדי אם המאמר לא מכוון מאוד גבוה1).
1 והנה בעיה ראשונה: עד כמה גבוה המאמר מכוון, נקבע בעיקר לפי זהות הכנס או כתב העת. מכאן שבכנסים פחות נחשבים יש אינטרס משותף למחברים ולכנס, אבל מנוגד לאינטרס של הכלל, לתת קודים קליטים יותר ממה שמגיע להם. זו לא נראית לי בעיה נוראה, ואם מישהו חורג מהסביר אפשר פשוט להעניש אותו באי-ציטוט.
|
|