בתשובה לברקת, 03/09/10 10:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא יודעת. אומרים לך שנשארו לך 3 חודשים לחיות. אתה לא דמות ב"הלב". היית יוצא עכשיו למשימת התאבדות? יש כאן דילמה כלשהי, כי כשתהיה במצב אנוש באמת כבר לא תוכל לצאת. מצד אחד תרצה (נניח) למשוך כמה שיותר לפני המשימה, מצד שני כשתקרוס זה כבר יהיה מאוחר מדי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשכחי שאנחנו מניחים כאן שאת רואה את המטרה כבעלת חשיבות עליונה, וגם האמצעי כנראה מקובל עלייך עקרונית, לפני שדנים בשאלה מי יהיה האמצעי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, אבל מניחים כאן גם שחייו של החולה ''פחות חשובים'' עבורו או ''קלים יותר לקיצור'' מאשר חייו של כל אדם אחר. ואני טוענת שדווקא ההפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המחלה איננה רק סופנית אלא גם כואבת במיוחד, ובכל זאת החולה מסוגל לצאת למלחמה, נראה לי סביר במיוחד שהוא ירצה בזה (אם הוא מאמין באותה מלחמה. אם הוא מתנגד אליה זה סיפור אחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... אני חושב שאני נשאר עם הדעה המסורתית, עם כל הקלישאתיות שבה (-: בזווית ה"חשבונאית", הנוטה למות אולי מעריך יותר את הרגעים שנשארו לו, אבל יודע שהם מעטים. הצעיר הבריא אולי לא מעריך מאוד את חייו, אבל זה רק כי הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם; ברגע שתעמוד על הפרק ההתאבדות, אז הוא יעריך אותם מאוד. אבל הזווית היותר מעניינת - בעצם, הצד השני של אותו מטבע - היא שנדמה לי שאנשים רבים היו רוצים לעשות משהו גדול בקדנציה שלהם עלי אדמות, משהו שבעבורו יזכרו אותם לאחר מותם (לטובה, אם אפשר). בעבור הזכות הזו רבים יבחרו אפילו להתאבד, אם זה מה שכרוך בלעשות דבר גדול. אני מנחש שהרצון הזה גדול עוד יותר אצל מי שחייהם קצובים. ואם, כפי שאחרים כאן ניחשו (ואני איתם), יהיה היצע נכבד של מתנדבים לפעולת התאבדות בעלת חשיבות לאומית1, אז יהיה אפשר לומר לבריאים - לכם עוד תהיה הזדמנות, תנו לחולים... 1 למרבה השמחה או הצער, אני עדיין לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את סבי ואת סבתי מתים מסרטן בתוך 3 חודשים. שניהם מסרטנים שאין להם רפואה ואין דרך להלחם בהם. לו אני הייתי לוקה באחד מאלה, בהחלט הייתי שמחה לסיים את חיי במהירות ולא לסבול מהגסיסה האיטית הזו (הגם שהיתה יחסית מהירה). קל וחומר אם העם העברי היושב בציון יפיק מכך תועלת. סבתא שלי התחננה למותה. אגב, אני גם סבורה שזו טעות, כל הקמפיינים שהשקיעו לחינוך הציבור ולקידום הרפואה למניעת התקפי לב. התקף לב נראה לי דרך סימפטית בהרבה למות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אגב, אני גם סבורה שזו טעות, כל הקמפיינים שהשקיעו לחינוך הציבור ולקידום הרפואה למניעת התקפי לב. התקף לב נראה לי דרך סימפטית בהרבה למות." וואו, או שזאת ציניות שעברה לי מעל לראש וממש לא הבנתי אותך, או שזה דבר מדהים. בואי נגיד לרגע שאת רצינית. מסיקור ברשת, כיום יש בקרב חולי סרטן באופן כולל (כרגע בלי פירוט לסוגים) כ-50% ריפוי. נגיד שאת מתמנה לשר הבריאות. אז את באה אל הציבור ואומרת: כולנו נמות או מהתקף לב או מסוגי סרטן חשוכי מרפא. עדיף לכם למות מהתקף לב, אז מעכשיו תאכלו כל יום, בוקר צהריים וערב, במקדונלד. תעשנו כמה שיותר, תשמינו בכיף, אל תעיזו לשמור על מינימום של כושר, להיפך - שבו כל היממה מול הטלויזיה או המחשב ואל תזוזו. ועוד דבר חשוב: בשום אופן אל תעשו צ'ק אפ שנתי, אפילו אם מקום העבודה מחייב, תגידו להם שזה עקרון דתי אצלכם. מאיזה גיל זה אמור להתחיל, ההמלצות האלה? 70? 40? 25? ובכלל,למה להתאמץ כל כך הרבה בשביל ההתקף לב הזה? אולי יותר פשוט כבר להמליץ לכולם להתאבד צעירים ויפים ולחסוך למדינה הוצאות עתידידות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאוד דומה ל"ביט" של דניס לירי מ-No Cure For Cancer. I love these little facts. These little facts. (whining) "Well, you know, smoking takes ten years off your life." Well it's the ten worst years, isn't it, folks? It's the ones at the end! It's the wheelchair/kidney dialysis fucking years. You can have those years! We don't want 'em, all right?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמות ב"הלב", כוונתך לסיפור החודש עם הספינה הטובעת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זוכרת. זוכרת את הנער שהתנדב לתלות דגל בראש העץ, ונורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הצופה הקטן מלומברדיה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פחות מוות בטוח מ"הספינה הטובעת". הרי היה סיכוי שלא יפגעו בו. ב"הספינה הטובעת" אלה נער ונערה המפליגים (כל אחד לחוד) למלטה. יש סערה, הספינה צפויה לטבוע בכל רגע, וכמובן שהמלחים תופסים את סירת ההצלה. סירת הצלה אחת כבר נופצה, ומראש לא היה מקום בסירות לכולם. המלחים קוראים לרב החובל להצטרף אליהם, אבל הוא מסרב. הם קוראים להביא אישה, אבל האישה שהיתה בהכרה (כל האחרות התעלפו, מחמת ההרגל להתעלף במצבי לחץ והמחוכים), חששה לקפוץ לסירה במים הסוערים. המלחים קראו להביא ילד. עדיף את הקטן יותר, כי אין הרבה מקום ואפשרות לשאת משקל. הנער והנערה שניהם רצים, אבל אז הנער קורא "היא קלה ממני" (אף שהיא מבוגרת ממנו בשנה), ואומר לה, "לכי את, לך יש משפחה שמחכה לך ולי אין איש". וטובע עם הספינה. אולי הסיפור היותר מזעזע מבין הסיפורים המזעזעים שם. אני חושבת שאחת הסיבות למה "מן האפנינים עד האנדים" הפך לסדרה מצליחה הוא שפרט לעובדה שבתור סיפור מסע אפשר להתפיח אותו עד אין קץ1, הוא שהסוף טוב והילד לא מת. 1 בסיפור הכתוב, מרקו נדד פחות, היה מבוגר יותר, היה יותר חסר אונים ופחות עזר לכל העולם בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומצד שני - את הסיפור הזה הפכו, בוריאציות קלות, לסרט המצליח ביותר עד שבא אווטר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |