|
הצעירים שפועלים כנגד דעת הרבנים לא עושים את זה בגלל פינחס. אלה במקרים רבים צעירים שאיך לומר, לא נשמעים לדעת הרבנים גם בנושא עישון בשבת, נניח. מה שנהוג לכנות שולי החברה החרדית, או בפשטות שבבניקים. מקרים של כאלה שתופשים את עצמם כפינחס מודרני הם נדירים יותר; נניח, מישהו שהולך למצעד הגאווה ודוקר שם צועדים.
הסיפור של פינחס הוא מקרה-מבחן מעניין לתופעה שקיימת ביהדות בכל מיני תחומים (וחוסר הידע שלי במחקר משווה של דתות מקשה עלי לדעת אם גם בדתות אחרות). התאור המקורי מציג את פינחס כגבור. באו חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר, שהיו מודעים לכוח המשיכה של הסיפור הזה, והעמידו את הענין באופן הלכתי שלמעשה אמור למנוע כל חיקוי שלו על ידי הצבת תנאים בלתי-אפשריים למימושו. אותו דבר נעשה, למשל, בענין עונש המוות בהלכה, בן סורר ומורה או עיר הנדחת. זה מהלך של עידון הרעיונות המקוריים, אבל נשאלת השאלה באיזו מדה המהלך הזה הצליח. זה מהלך שמקבל את הרעיון שקנאות היא לגיטימית או שעונש מוות על חילול שבת או ניאוף הוא נכון, ורק קובע שבמציאות אין לממש אותם. השאלה היא האם הקביעה לגבי המגבלות המציאותיות היא חזקה מספיק כדי לגבור על התודעה הערכית ההפוכה שמטופחת כאן. במקרה של הקנאות מדובר בסתירה פנימית; מהותה של הקנאות הפינחסית היא החריגה מכללים רגילים של הלכה ומשפט, והשלטת "צדק מהפכני" אכזרי. כיצד, אם כן, ניתן להכניס את הקנאות הזו עצמה לתוך מסגרת הלכתית שתקבע מתי ניתן להפעיל אותה?
מעניין לראות האם תהליך עידון כזה עבר גם על דתות אחרות, ואם כן - מה היתה מידת ההצלחה שלו. האסלאם נראה כדת שמשוועת לפרשנויות כאלה. למשל, כל עוד אתה מקבל את הסכם קורייש כמודל לחיקוי אדם לא-מוסלמי יתקשה לחתום על הסכם כלשהו עם מוסלמי מאמין. האם הזרמים המתונים באסלאם אכן נוקטים מהלכים כאלה? ומה קורה בנצרות? אם מישהו כאן בקי בכך, אשמח לשמוע.
|
|