|
||||
|
||||
באמת שמעת את הטענה הזאת על "צדק אלוהי" מחרדים ודתל"שים? זאת טענה לא יהודית בעליל. לא שמעתי אותה מעולם. אמנם יש בהלכה מושג של פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, אבל במקרים המעטים שהוא מופיע מתקיים דיון פרשני שמנסה לתהות מה הוא אומר בעצם. ההלכה היהודית לא נסמכת על קיום עולם בשמיים או על צדק אלוהי. השארת אותי מופתע. |
|
||||
|
||||
אכן. ושמעתי עוד אי אילו דברים מפתיעים. למשל, יש מדרש על זמרי בן סלוא ופנחס בן אלעזר (פינחס [ויקיפדיה]). הסיפור הוא שזמרי חטא (שכב עם מדיינית), וגרם למגפה. פנחס, בניגוד מפורש לדעת מנהיגי העם (משה ואהרן), לקח את החוק לידיים והרג את זמרי ואת המדיינית. הוא יצא גיבור. "קנאי לדבר השם". פנחס הפך להיות מודל לחיקוי לדורות של קנאים - והוא הדוגמה שאליה שואפים היום הצעירים החרדים שבניגוד להוראות מפורשות של הרבנים יוצאים להשליך צואה על רפורמים, להכות הומואים, לזרוק אבנים על מכוניות מתחת לסנהדריה, ומעשים דומים. קשה מאוד להלחם בתופעות הללו בגלל התקדים של פנחס. |
|
||||
|
||||
===>"קשה מאוד להלחם בתופעות הללו בגלל התקדים של פנחס." במקרה כזה, ההצהרה הנ"ל ממש לא משמעותית. |
|
||||
|
||||
הצעירים שפועלים כנגד דעת הרבנים לא עושים את זה בגלל פינחס. אלה במקרים רבים צעירים שאיך לומר, לא נשמעים לדעת הרבנים גם בנושא עישון בשבת, נניח. מה שנהוג לכנות שולי החברה החרדית, או בפשטות שבבניקים. מקרים של כאלה שתופשים את עצמם כפינחס מודרני הם נדירים יותר; נניח, מישהו שהולך למצעד הגאווה ודוקר שם צועדים. הסיפור של פינחס הוא מקרה-מבחן מעניין לתופעה שקיימת ביהדות בכל מיני תחומים (וחוסר הידע שלי במחקר משווה של דתות מקשה עלי לדעת אם גם בדתות אחרות). התאור המקורי מציג את פינחס כגבור. באו חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר, שהיו מודעים לכוח המשיכה של הסיפור הזה, והעמידו את הענין באופן הלכתי שלמעשה אמור למנוע כל חיקוי שלו על ידי הצבת תנאים בלתי-אפשריים למימושו. אותו דבר נעשה, למשל, בענין עונש המוות בהלכה, בן סורר ומורה או עיר הנדחת. זה מהלך של עידון הרעיונות המקוריים, אבל נשאלת השאלה באיזו מדה המהלך הזה הצליח. זה מהלך שמקבל את הרעיון שקנאות היא לגיטימית או שעונש מוות על חילול שבת או ניאוף הוא נכון, ורק קובע שבמציאות אין לממש אותם. השאלה היא האם הקביעה לגבי המגבלות המציאותיות היא חזקה מספיק כדי לגבור על התודעה הערכית ההפוכה שמטופחת כאן. במקרה של הקנאות מדובר בסתירה פנימית; מהותה של הקנאות הפינחסית היא החריגה מכללים רגילים של הלכה ומשפט, והשלטת "צדק מהפכני" אכזרי. כיצד, אם כן, ניתן להכניס את הקנאות הזו עצמה לתוך מסגרת הלכתית שתקבע מתי ניתן להפעיל אותה? מעניין לראות האם תהליך עידון כזה עבר גם על דתות אחרות, ואם כן - מה היתה מידת ההצלחה שלו. האסלאם נראה כדת שמשוועת לפרשנויות כאלה. למשל, כל עוד אתה מקבל את הסכם קורייש כמודל לחיקוי אדם לא-מוסלמי יתקשה לחתום על הסכם כלשהו עם מוסלמי מאמין. האם הזרמים המתונים באסלאם אכן נוקטים מהלכים כאלה? ומה קורה בנצרות? אם מישהו כאן בקי בכך, אשמח לשמוע. |
|
||||
|
||||
עומר, ראשית הסיפור על פנחס מופיע במקרא, ולא כפי שכתבת. חוצמזה, אולי אתה מכיר מצוין את העולם החרדי, ובמיוחד את השינויים הנוכחיים בו, אבל לדעתי כאן אתה טועה בניתוח הסוציולוגי, כלומר מחפש את המניעים לאלימות במקום הלא נכון. "קשה מאוד להלחם בתופעות הללו בגלל התקדים של פנחס" - אתה באמת חושב שזאת הסיבה לאלימות? ואם פרשת פנחס היתה יורדת בעריכה, פתאום כולם היו נשמעים לרבנים? לדעתי (הלא מקורית) קנאות דתית אלימה היא תוצאה של מסגרת מאוד מגבילה, שלא נותנת ל"אנרגיה" שלהם להתבטא בשום מקום אחר. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |