בתשובה לארז לנדוור, 27/07/10 8:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפי הסכמי הגבול הבינלאומיים מ-48 השטח לא היה שייך למצרים כמו שחמת גדר לא שייכת לסוריה, אבל אמונים על ההסכמות שמה שהערבים משיגים בסיפוח זוחל הוא שלהם, ומה שהישראלים משיגים הוא של הערבים, כל בדיקה בינלאומית תגיעה למסקנה הברורה מאליה שישראל צריה לסגת. אז באמת נכון, איך הישראלים העזו לחשוב שצדק מגיע לשני הצדדים? טאבה היא באמת דוגמא למה שצפוי לנו בעתיד בכל אי הסכמה, אם נחליט ברוב חוכמתינו לתת לכפות בוררות בינלאומית, התוצאה ידועה מראש . |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שכמו שכתוב בכותרת - לא בדיוק. להבדיל מחמת גדר (ומרמת הבניאס) שהיו בברור מחוץ לגבולותיה הבינלאומיים של סוריה, בטאבה זה היה הרבה פחות ברור. קו הגבול הבינלאומי בין (ארץ) ישראל למצרים, שורטט על מפה בקנה מידה כזה, שעובי הקו על המפה התבטא בשטח בכמה מאות מטרים. הדיון לא היה למי שייכת טאבה, אלא היכן עובר (בשטח) קו הגבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, כשהיה ספק ברור הבורר קיבל את כל תביעות המצרים עד אחת. האם זה מה שצפוי לנו מבורר בנלאומי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי באתר משרד החוץ מאמר של עמוס הראל מ"הארץ" משנת 1995 שבו הוא מצטט את הגאוגרף פרופ' משה בראוור שמסביר איך קרה מה שקרה בעניין טאבה: http://www.mfa.gov.il/MFA/Archive/Articles/1995/THE%... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |