בתשובה לארז לנדוור, 06/07/10 8:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(העובדה שמדובר כאן בשואה אומר שהדיון הסתיים?) ארז, הטיעונים שלך מתחילים להרגיש לי קצת מפותלים. אנחנו יכולים להגיד תודה לאל שהנאצים הובסו מתי שהובסן, וחבל שהוא לא הובסו הרבה יותר מוקדם ואז השמדת חצי העם שלנו היתה גם היא היפוטתית, כמו כל הסנריוס שאתה מצייר כאן ב24 השעות האחרונות (אגב, גם שיטת הסלקציה של הצוענים היתה אחרת משל היהודים, אך כמו שהפריץ אמר, זה לא אמור להפחית מכאבם ואסונם). כתבו כאן שהשמדת העם שלנו ייחודית משום שהיא התבצעה בצורה תעשייתית. אתה קופץ כאן כאילו גם ההכרה בכך היא כבר חטא היבריסי כבד שיוריד אותנו ביגון שאולה. היית כבר מזמן יכול להגיע למסקנה שמהעובדה הזאת אין שום נגזרת אוטומטית, לא לימין ולא לשמאל. הרשה לי לחלוק איתך את חוויותי מהרשת בעשור האחרון: בכל פעם שיש איזשהו אירוע אלים שקשור בישראל, גם אם ישראל תוקפת, וגם אם ישראל מותקפת, הראשונים להעלות את הקשר השואה הם גויים מן ה"מערב". ההקשרים לא ממש מגוונים: "נמאס לי כבר מהישראלים שחושבים שהכל שואה...", "הפלסטינאים לא אחראים לשואה...", וכמובן "הישראלים יותר גרועים מן הנאצים..." רק אחרי מספר ימים ושבועות מגיעה השואה לשיח העברי, ומתבטאת באופן טיפוסי בהקשרים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מעולם לא באופן חדגוני אך ורק ל"מטרות פסולות כמו הצדקת הכיבוש או דחיית ביקורת מוצדקת על ישראל". אי לכך, למרות שאני מאמינה בגישה ההומנית והאוניברסלית, אני לא יכולה לקבל את הטיעונים שלך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תיאור סדר תגובות השואה שאת מתארת נכון אולי לגבי התקשורת והרשת אבל במערכת החינוך בארץ, כפי שזכור לי מילדותי, משמשת השואה כאחד מחודי החנית המרכזיים של אינדוקטרינציית "העולם כולו נגדנו, אז ניכנס באבי-אביהם" - וזה ככה כבר שנים, עוד מלפני קום הרשת ומלפני המסעות לפולין. בעניין זה לא היה הבדל רב בין שמאל לימין, אם כי הפעילות החינוכית (או "חינוכית", אם נרצה) הזאת היא חזקה ואינטנסיבית יותר מאז עלות בגין לשלטון ובקו עולה, עד לימינו אנו. אבל כאמור, טיעון השואה כהצדקה לכל דבר היה מרכזי בבתי הספר הישראלים - אפילו לא בדיוק מרכזי אלא מובן מאליו כשמש בצהריים - עוד בימי שלטון מפא"י. כך שבנקודה הזאת (גם אם לא בטיעונים שלו באופן כללי) יש צדק באמירה של ארז לנדוור. אה, ולגבי תובנות ה- Lebensraum שארז מציין את בועז עברון כאביהן - התובנות האלה היו קיימות כמה עשרות שנים לפני ספרו של עברון, אבל בארץ הן הושמעו מן הצד ולא במעמד שווה למוטיב המרכזי וקולן לא נשמע ברמה, שכן הן היו, אז כהיום, תובנות "עוכרי ישראל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כתבו על זה בדיון 1446 והגיבו על זה, למשל בתגובה 300136 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל מאמרו של יוסי גורביץ אשתדל לא להתייחס במסגרת תגובה זו, ומכמה טעמים: הוא עוסק בתחום רחב בהרבה, הוא מביא השקפת עולם אישית (לגיטימית), עניינו איננו ישירות לכאן, ובעיקר - אני מעוניינת להתייחס לדבריך שלך ולחזק את דבריי שלי בנוגע לשואה. לכמה נקודות הנוגעות לתחום השואה במערכת החינוך (לא לחינוך הגבוה) בתגובה 300136: הנושא הועבר במערכת החינוך למן קום המדינה וכמובן הרבה-הרבה לפני הוצאת ספרו של שצקר. על כך היו מופקדים מורי המקצוע "תולדות עם ישראל בדורות האחרונים" (שיש לו כנראה עוד כמה שמות) בחטה"ב ובתיכון, ומחנכות הכיתות בחינוך היסודי, שכיסו את הנושא בעיקר במשך השבועות (והמחנכות שעשו להן כאב ראש קטן יותר - במשך הימים) שלקראת יום הזכרון וטקס יום הזכרון השנתי (אלו, היום וטקסיו - התקיימו באופן "מבולגן" משהו מאז קום המדינה, ובאופן מוסדר מראשית שנות ה-50. משנת 1959- גם בהוראת חוק). ולמה, בכל זאת, מופיעים אצלך כל מיני תחושות בטן, כאבי בטן וכן המשפט "יתרה מזאת, עד משפט אייכמן רבים מתלמידי ישראל לא ידעו כלל על השואה, אף שרבים ממוריהם היו מניצוליה"? אצל רבים, ואולי גם אצלך (?), קיים בלבול קל (או כבד) בין שתי "שואות" - א. ה"שואה", שהיא המונח הישראלי הרשמי שנבחר לציון תקופה היסטורית, אירועיה והשפעתה האסונית הקולקטיבית על העם היהודי. ב. ה"שואה" השניה, "שואה" אחרת לגמרי - ה"שואה" כציון החוויות האישיות של אלה מבני העם היהודי שעברו אותה. טובי ההיסטוריונים כבר עסקו בזה ואני קטונתי מאוד. היריעה תקצר מלהבהיר את ההבדלים בין שתי השואות וההתייחסויות השונות אליהן במערכת החינוך, ברטוריקה הפוליטית, בהשפעות על האמנות ובציבוריות הישראלית בכלל. בכל אופן, בתמצות וע"מ שלא לצאת פטורה: אל השואה האישית-חווייתית היה באמת, לאורך שנים, יחס של אטימות והשתקה עד כדי מחיקה גסה של ממש. ואכן - לא רק תלמידיהם של מורים ניצולי שואה אלא גם ילדיהם של הורים ניצולי שואה לא ידעו את ההיסטוריה האישית של עצמם ושל משפחותיהם הקרובות. לעומת זאת: ה"שואה" כמשהו קולקטיבי נורא ואיום שעשו לנו הגרמנים/הנאצים (אצל רבים שימשו פעם שתי המילים הללו כמונחים מתחלפים, בהתעלם מהוראותיהן השונות, זו אתנית וזו פוליטית. בעצם - אולי זה כך גם כיום) - על ה"שואה" הזו ידעו דווקא היטב גם ילדי הגן, אם כי לא תמיד היו מסוגלים לפרט הרבה מעבר לכך - והרי לך "תודעת שואה" במלוא מובן המילה - והדבר לא השתנה בהרבה למן ימי שלי בגן ועד לימי ילדיי, בגיל ההוא. לסיום, אנקדוטה: לפני שנים נזדמן לי לשוחח עם תלמידים בכיתות ו-ח בבי"ס בעיר (אז - עדיין עיירה) קטנה שהתפרסמה בתקופה ההיא באחוזים גבוהים של פשיעה בכלל ופשיעת נוער בפרט. אם לומר את זה בלשון המעטה - ביה"ס לא היה ידוע ברמת הלימודים הגבוהה שלו. למעשה - המורות התאמצו בעיקר להחזיק את התלמידים בכיתות, ומי שהצליחה - נחשב לה הדבר להישג שבו קנתה את עולמה. כמה תלמידים אמרו לי שהם "בעד יד חזקה בשטחים" (זה היה הביטוי הרווח אז), וכששאלתי מדוע, ענו לי חלקם ש"אחרת הם יזרקו אותנו לים", אך רבים מהם, להפתעתי, התבטאו ואמרו, איש בסגנונו הוא, שזה מכיון שהם "לא רוצים שכולנו נלך שוב פעם כצאן לטבח לאושוויץ (ואחד אמר "למשרפות") - וזה כשמדובר בבי"ס שבו *לא* למדו, וכמו שהיה אומר פעם אוריפזנו - צא וחשוב, מה היה לו הם *כן* היו לומדים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שדיברתי איתו לפני ותוך (וחלקם גם אחרי) המשחק גרמניה-ארגנטינה השתמשו בטענות מהסוג הזה כדי להסביר את סלידתם/שנאתם (כך) לנבחרת הגרמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספורט הוא תחום שמעלה על פני השטח יריבויות, סטריאוטיפים ומשקעים היסטוריים. שאל את הסקוטים כמה הם הריעו לנבחרת גרמניה כשהיא סילקה את האנגלים השנואים. גם היוונים זוכים אצלנו מדי שנה לטיפול הולם לפני המשחק מול מכבי (שבאורח פלא מתרחש תמיד בסמיכות לחנוכה), למרות העובדה שאנטיוכוס היה סורי ולא יווני, שכל הענין התרחש לפני אלפי שנים ושמכבי דומה הרבה יותר ל-''יוונים'' של אותם ימים מאשר למכבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משקעים לפני יופי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבים, לא מכבים. כידוע, הם היו פטישים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי בטוח שהשם "מקבי" הוא השם המקורי. בקריאה חוזרת אני רואה שהשם שרד רק בתעתוק ליוונית, ולכן שתי הצורות תקפות באותה המידה: יהודה המכבי [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז עברון כתב את מאמרו על השואה לפני 30 שנה וסביר להניח שהגיע לתובנות האלו עוד לפני כן. בשממת העיתונות של ימינו כתיבתו מאוד חסרה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |