בתשובה לאיילה מאחרת, 18/06/10 11:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כיצד את מתיחסת לביקורת שלי על הרלוונטיות של הניסוי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
להבנתי, עורך הניסוי התייחס בעצמו לביקורת העולה מן הפיסקה הראשונה שלך. הוא הודה בכך שלא בדק ישירות את יעילות הבונוסים השנתיים, אבל הוא כן ראיין את המועמדים-לבונוס ומזה הסיק מסקנות. בפיסקה השניה אתה קובע אקסיומה, שתמרוץ כספי ותחרות עדיפים על אוטונומיה, תחושת גאווה מקצועית ומטרה. אין לי מושג אם זה נכון. ניחוש שלי - זה מאוד שונה בין אנשים שונים. בכל אופן, תמרוץ כספי יכול להינתן באופנים שונים, וכנראה בונוס הוא הסוג המזיק ביותר של תמרוץ כספי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פרוש "התיחס"? השאלה היא האם התאוריה שלו נכונה או לא. אנחנו לא ממדעי הרוח כאן. אם רוצים לבדוק את התאוריה שפרס כספי גדול מזיק, צריך לבחון אותה בתנאים הקרובים למציאות. צריך לתת לצוותים של סטודנטים למדעי המחשב משימה לכתוב במהלך חופשת הקייץ תוכנה שביצועיה ניתנים למדידה על פני סקאלה רחבה (למשל משימה כלשהי בראיה מלאכותית). לערוך בסוף התקופה תחרות, ולהעניק פרס לקבוצה המנצחת. או אולי לתת משימה גדולה ולתת פרס לאלו שמצליחים לסיים אותה. אז אפשר יהיה לקבוע האם צוותים שהובטח להם פרס גדול נכשלו בגלל הפרס הגדול. (אבסורד מוחלט כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיק טוב. מרצים נמצאים ביחד גם בשנה הבאה. ההשפעה השלילית יכולה להיות גם בשנים הבאות. כמוכן, מהי המשמעות של "הקבוצה המנצחת"? איך בדיוק אתה מודד הצלחה? אם מרצה נמצא במרוץ צמוד עם מרצה אחר, האם משתלם לו להוציא 10,000 ש"ח על חסות לדוכן ביום הסטודנט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מהתגובה לא הבנתי. הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שיוצרת את התוכנה המנצחת. בתחום pattern recognition אתה יכול למדוד אחוזי הצלחה מול קורפוס של נתונים. או אולי התמודדות ישירה בין התוכנות כמו שקורה בשחמט ממוחשב. אפשר גם למדוד כמות. אתה יכול לדרוש לתכנת סיפריה גדולה מאוד ולבדוק איזה אחוז מהעבודה השלים כל צוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי היא בכך היא שבמקרה שלנו (וכן במקרה של בונוסים לבכירים) לא מדובר על פרס חד־פעמי. מדובר על קביצת אנשים שצריכה להמשיך לעבוד ביחד. האם אתה מוכן לעבוד בסביבה כזו תחרותית? סביבה שבה אתה מתחרה נגד כל עמיתיך? סתם דוגמאות ליכולת של מרצה להשפיע בצורה לא הוגנת על הדרוג: 1. ללמד באותו הקורס עם מרצה גרוע. בקורסים גדולים יש במקרים רבים יותר ממרצה אחד. ברגע שאתה יכול להשוות את המרצה למרצה גרוע יותר באותו הסמסטר, יתרונותיו היחסיים של המרצה המוצלח מודגשים. 2. ללמד רק קורסים קטנים. בקורסים מתקדמים וקטנים יותר קבוצת הלימוד יותר קטנה ולכן יותר פשוט ללמד. 3. לחבל במתחרים בסמסטר הבא. עם פרופ' אגוזי מלמד קורס שהוא דרישת קדם לקורס של פרופ' תפוחי, והוא יודע שפרופ' תפוחי יכול לאיים בסמסטר הבא על סיכוייו לקבל בונוס, הוא יכול להתרשל בלימוד החומר לקראת סוף הסמסטר. אגוזי יאלץ לבזבז זמן רב יותר על השלמת פערים בסמסטר הבא. נראה לי שהאסטרטגיה העדיפה למרצים המוצלחים בכל סמסטר היא להמנע מתחרות ולחלק את הפרס ביניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סתירה בין עבודת צוות ובין תחרות ביו אנשי הצוות. באופן כללי אני לא בטוח שלמרצים חסרה מוטיביציה. יתכן מאוד שחסרים להם (לחלק מהם לפחות) כלים וכישורים להיות מרצים טובים. אין טעם לתמרץ אנשים אם יכולתם להשפיע על התפוקה שלהם מוגבלת. כדאי היה להשקיע משאבים במבנה אירגוני שכל מטרתו שיפור תהליך ההוראה. אני בכלל לא בטוח שטכנולוגית הוראה הפרונטלית בקורסים הגדולים היא הטובה ביותר. למעשה אני מתקשה לחשוב על שיטה גרועה יותר. אפילו אם מסכימים על שיטת ההוראה הפרונטלית, האם לא רצוי להעסיק מספר גדול יותר של מורים מקצועיים? האם הטלת מתרגלים לא מנוסים, ללא כל הכשרה או סיוע בהפקת מערכי שיעור היא הדרך הטובה ביותר? הדרך לשפר את רמת ההוראה ואת השגי הסטודנטים, היא ע"י הקמת מכללות במסגרת האונברסיטאות. קורסים שמרצים נותנים כדי להציג את תחום העניין שלהם, ולגייס סטודנטים למחקר צריכים להשאר במתקונתם הנוכחית. רוב הקורסים צריכים ויכולים לעבור סטנדרטיזציה של הסיליבוס, והמכללות צריכות להתחרות על הציונים שמשיגים הסטודנטים שלהן בקורסים אלה. למכללות יהיו תקציבים עצמאיים, והן תוכלנה לשכור מורים ולפתח שיטות הוראה וחומרי עזר לפי שיקול דעתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כבר מכללות עצמאיות בארץ. הן לא משיגות תוצאות טובות יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרס גדול אינו רק תגמול כספי אלא גם הכרה פומבית הכרה בניצחון - כבוד גדול. לשם השוואה, תחרויות מכובדות עם פרסים קטנים או ללא פרסים. במקרה שלנו יש כבר הכרב פומבית במצטיינים, אולם אין פרס כספי. וכמובן: צוות שמקווה לקבל פרס גדול יכול לשכור עזרה מתוכניתן מיומן. הם יקבלו תוכנה יותר טובה, אולם תהליך הלימוד נפגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן אישי הייתי מעדיף כסף במיוחד אם מדובר בהרבה כסף. לתופעה בהערה האחרונה שלך קוראים מיקור חוץ. הנה הצעות רלוונטיות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה הורס את ההשוואה בין שני הצוותים. וזה מה שרצית למדוד. בכל מקרה, עוד דוגמה על מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל כסף(?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צריך לחשוב שהתאוריה של ד"ר אריאלי נכונה פחות מהתאוריה שלך? זאת אומרת, ברור שהיא נוגדת את האינטואיציה (ולכן נראית לך כאבסורד מוחלט), אבל גם הממצאים של הניסויים ש*כן* בוצעו נוגדים את האינטואיציה הראשונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד''ר אריאלי בעצמו טוען שתימרוץ כספי גבוה מגביר את התפוקה במשימות שאינן מצריכות מחשבה. ההסבר שלו הוא שהתפוקה גדלה מפני שהמוטיבציה גדלה. אין שום סיבה לחשוב שהמוטיבציה קטנה באותם תנאים עבור משימות חשיבה. לכן חייב להיות גורם נוסף הפוגע בביצועים למרות עלית המוטיבציה. הגורם הוא שהנבחנים מתקשים לחשוב בהגיון בתנאי לחץ. התופעה הזאת ידועה לכל מי שעמד בבחינות או צפה בנבחנים. ד''ר אריאלי ניסה להגביר את הלחץ אפילו ע''י מתן הכסף מראש וחיוב הנבחן להחזיר את הכסף במקרה של כשלון. כלומר הוא מבין בעצמו שירידת הביצועים נובעת מקושי לתפקד קוגניטיבית בתנאי לחץ, ולא כתוצאה מירידת מוטיבציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה לפגיעה במוטיבציה: "ממילא אין סיכוי שאשיג את הפרס, אז למה להתאמץ? למה לעזור לצילג לקבל את הפרס?" כמוכן יש לציין שהמוטיבציה האמורה היא מוטיבציה להראות כמוצלח ע"י הסטודנטים שלומדים בקורס, ולא בהכרח ללמד טוב יותר. דוגמה ידועה לכך שתימרוץ כספי יכול לפגוע בתפוקה בגלל שהוא מעודד ישירות משהו שלא בהכרח תורם לתפוקה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם איני טועה מטרת הפרס אינה לגרום למרצים ללמד טוב יותר, אלא לגרום לשיפור היחס של המרצים לסטודנטים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |