בתשובה לעדי סתיו, 13/06/10 23:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא חושבת שזו רק הבעיה החוקית, אבל זה בהחלט שיקול. אפשר להוסיף לכך את העובדה שאצל בני אדם אפשר לראות יותר סימנים של חיות - הוא עדיין ממצמץ, הוא עדיין מסוגל לשמוע או לראות - ואצל בעלי חיים יש פחות פידבקים ונדרשת הרבה יותר האנשה שלהם כדי לדעת "מה הם היו רוצים". ומעבר להכל, למרות שהרבה פעמים "כלב הוא בן משפחה", בסופו של דבר בני משפחה אנושיים וחיות מחמד לא נמצאים באותו מקום במדרג. [חלקית מעורבת וחלקית הרדמה כי הייתי בת 14, ולמרות כל הלחץ הנפשי הבכלל לא מתון שהפעלתי על הוריי, בסופו של דבר לא אני זו שקיבלה את ההחלטה. כלומר, אולי הניסוח הטוב יותר היה כן "מעורבת", אבל לא "מחליטה". בכל מקרה, חלקית הרדמה כי בסופו של דבר הלחץ הבכלל-לא-מתון הצליח1 ושלחנו את הכלב לניתוח שממנו הוא לא התעורר. לא שאלתי מה היה ההליך הפרוצדורלי (אם הרדימו אותו אקטיבית או שלא שרד את הניתוח).] 1 לא מעט בזכות הטיעון שאי אפשר לעמוד בפניו: "אבא! אם זו הייתי אני הייתם מנסים הכל!"2 2 בן דודו של "אמא! הבטחת לנו עוף לשבת!"3 3סתם, לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע כאילו באמת ניסיתם הכל... משמח אותי שהילדים שלי כנראה יגדלו מגיל אפס במשך שנים ארוכות עם החתולים, אבל מעציב אותי גם שהם יצטרכו כנראה גם לראות אותם מתים, ובגיל כל־כך צעיר יחסית. הצד השני של המטבע. תרגול טוב לחיים, אני מניח, כך או כך, עד כמה שזה מטריד לומר. לגבי "בסופו של דבר בני משפחה אנושיים וחיות מחמד לא נמצאים באותו מקום במדרג", טוב, לזה התכוונתי בתגובה 545723, למרות שברור שזה יותר מורכב מזה. אולי זה גם עניין של אוטונומיה. לגבי אדם, כברירת־מחדל, מניחים שהוא היה רוצה או בכל אופן אידיאלית היה מסוגל להחליט בעצמו על גורלו (אפילו אם הוא צמח או תינוק בן־יומו), ואנחנו לא מחליטים בשבילו בנושאים כאלה אפילו כשזה מתבקש. לגבי בעלי־חיים אין לנו שום היסוס בעניין כי אנחנו מקבלים כמובן מאליו שאנחנו מחליטים עבורם מיום היוולדם עד יום מותם בכל דבר גם ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין החוקי משני - הרי החוקים נקבעים כפי שהם בגלל מה שאנשים חושבים. והשאלה היא מדוע הם חושבים שזה בסדר להמית חיות ולא בסדר להמית בני אדם - גם כשהאחרונים מצויים במצב של סבל נורא ו/או חוסר תקשורת (מצב של צמח, או אוטיזם קשה, או אלצהימר, או כל מני מצבים בבית לווינשטיין). כשמדובר באנשים, ל"קדושת החיים" אין מחיר. כשמדובר בחיות מחמד, אנשים פרטיים (והחברה כולה) עושים שיקול כלכלי. אדם ממוצע (כנראה) לא ימכור את המכונית/דירה שלו כדי לממן ניתוח מציל חיים בניו-יורק לכלב שלו. אבל בד"כ לא יהסס לעשות זאת כדי להציל ילד. צריך להודות שחיות בית וחיות מחמד נחשבות בעינינו אמצעי ולא כתכלית בפני עצמה. גם כשיש לנו רגשות כלפיהם, אנחנו מתייחסים אליהן כמו שפעם היו מתייחסים לעבדים - רכוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר באנשים, ל"קדושת החיים" אין מחיר. ניטפוק קל שרמזת אליו בעצמך: גם כשמדובר באנשים יש מחיר לחיים. הוא הרבה יותר גבוהה ממחירם של חיי חתולים, אבל הוא מוגבל. אדם ממומצע לא ימכור את כל רכושו וילך לגור בבית מחסה עם ילדיו כדי להציל את אמו הצלולה ובת ה-90 ממחלה פתאומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כנראה נכון שיש גבול להקרבה של אנשים פרטיים עבור אנשים אחרים (אפילו קרובי משפחה). אבל שים/י לב ליחס "החברתי" כלפי הארכת חייהם של זקנים חולים. יש שמחזיקים אותם בצורה סיעודית, באיכות חיים ששואפת לאפס ולפעמים פחות, ולאיש אין אומץ "להרדים" אותם - זה יהיה "חילול הקודש". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל כולנו מגבילים את טיב ומידת הטיפול שאנחנו מעניקים לזקינינו (ולנו, ואפילו לילדינו) בהתאם לשאר המטרות המתחרות על משאבינו. לא ''נרדים'' את סבתא, אבל גם לא נטרח להטיס אותה לניתוח חדשני באמריקה - גם אם משמעות המחדל היא ''הרדמה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ש"קדושת החיים" שאין לה מחיר היא סיסמה שבפועל יש לה גבול כי לאנשים יש משאבים מוגבלים ומטרות נוספות. כשנגמרים המשאבים הפרטיים אנחנו מטילים את העול על החברה. אני מנסה לומר שהסיסמה "קדושת החיים" סוחפת וגורפת מדי. המשמעות של לא נרדים את סבתא אבל לא נממן לה ניתוח, היא במקרים רבים שנניח לסבתא לסבול פרק זמן ארוך של כאב ו/או השפלה. השאלה היא למה אנחנו כאלה רעים. הרי אם זה היה חתול היינו גואלים אותו - והתשובה, אני חושב, בגלל "קדושת החיים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אמו הצלולה ובת ה90 תמכור את כל רכושה כדי להציל את עצמה? (הגברת אלמנה, לא עלינו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה, ולדעתי רוב הסבתות יעדיפו שלא למקסם את אורך חייהן במחיר הירושה לנכדים. (מה היא עוד חצי שנה בבית חולים לעומת דירה לנכדה החמודה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי ''נוחות'' ו''מניעת סבל'' הם לא שני מניעים נפרדים אלה קצוות על קשת. הכל שאלה של כמה משאבים אנחנו מוכנים להשקיע. כשהמשאבים נגמרים, עדיף לתת לחולה למות ולא לתת לו לסבול עוד, מכיוון שאנחנו כבר לא מוכנים לטפל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |