בתשובה לירון, 28/05/10 15:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מבחינת דימויו הציבורי זה לא יגמר עד יום מותו"? אתה מדבר על האדם שהציבור בחר בו לפני שנה לנהל את המדינה? אגב, שנים עשר המנדטים לא היו קשורים כלל להשגים הכלכליים שלו (או העדרם) אלא ליציאה שלו נגד ראש ממשלה לא מוצלח במיוחד אבל פופולרי להפליא. כשאתה נכנס למלחמה שלא היית צריך להכנס אליה, העובדה שמתעורר בכלל שיח "אסטרטגית יציאה" במקום השיח שנעדר על (אי) אסטרטגיית הכניסה היא ראיה לכוחו של השלטון. ג'ורג' בוש הצליח להכניס את ארה"ב למלחמה מיותרת לחלוטין בעיראק פשוט כי הוא החליט; העובדה שלקח להם כל כך הרבה זמן לקלוט את זה (ורבים לא קולטים עד היום) מראה כמה כוח יש לשלטון לעצב את התודעה. לגבי הנתונים שאתה מתאר, הם רחוקים מלהיות מדויקים. קח למשל את החוב ביחס לתמ"ג; החוב הזה היה בשיא היסטורי לאחר מלחה"ע ואחר כך ירד באופן מתמיד עד 1980 (אז הגיע לכ-30%). עם כניסתו לתפקיד של הכהן הגדול של "ממשלה קטנה שלא מתערבת ולא נותנת שרותי רווחה", מר רייגן, הוא התחיל לטפס עד שהגיע לכ-70% בסוף תקופת בוש האב. בתקופת הדמוקרט קלינטון הוא נעצר והחל לרדת; עם כניסתו של בוש הבן לתפקיד הוא ירד ל-58%, אבל בוש המשיך את המסורת והעלה אותו חזרה לכ-70%, ובנוסף תרם לנו משבר כלכלי שגורם להמשך העליה גם היום. בקיצור, הטענה כאילו יש איזו עליה רציפה בנתון הזה פשוט אינה נכונה. גם היום הוא נמוך בהרבה ממה שהיה פעם, והעליה בו לא היתה בתקופות של דמוקרטים מחלקי-שרותים אלא של רפובליקאים מקצצי-מסים. אגב, השעור הכולל של מסוי יחסית לתוצר נשאר די יציב מאז אמצע שנות הארבעים, ולא כפי שאתה מתאר - ראה כאן למשל: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, משנות החמישים שיעור גבית המס ביחס לתוצר קבוע פחות או יותר. אבל אם תתבונן בגרף הוצאות הממשלה ביחס לתוצר לכל אורך ההיסטוריה של ארה"ב, תראה מגמה ברורה של עליה. המגמה הזאת מתחזקת בדיוק במהלך המאה העשרים שבה הדמוקרטיה נכנסת להילוך גבוה יותר. נתון רלוונטי נוסף הוא הגידול בהוצאות החברתיות ביחס לתוצר: התקשורת האלקטרונית, ובמיוחד הטלויזיה, חושפים את הציבור בזמן אמת למצוקות ולפוליטיקה פופוליסטית שמאשימה את הממשלה בכל דבר ודורשת סיוע וחילוץ מיידיים. אפילו במקרים של שיטפון או דליפת נפט, הנשיא נמדד מיד באופן שהוא "מטפל" בבעיה. אם הציבור מתרשם שהנשיא מתעצל קצת בהתערבות והקצאת תקציבי סיוע - אבוי למעמדו הציבורי. אני חייב להעיר שהליכוד, מפלגתו של מר נתניהו זכתה רק ב 26 מושבים, ובלי שום קשר לשאלת היחס בין 27 ו 26 (שהיא חלק מההתלהמות המקובלת), רוב הציבור בהחלט לא בחר במר נתניהו. מספיק לקרוא קצת בטוקבקים המלווים כמעט כל מאמר שמזכיר את מר נתניהו כדי להתרשם שהציבור לא שכח ולא סלח. מה שקרה לנתניהו הוא תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי שינסה לעצור גלישה של המדינה לפשיטת רגל לפני שמגיעים לסך התהום עצמה והציבור יכול לראות את התנינים ממתינים למטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שיש עליה, אבל מגמת העליה לא מתחילה (כפי שתארת קודם) מהפופוליזם של התקשורת האלקטרונית אלא מאמצע שנות השלושים, כלומר הניו-דיל. המערכת האמריקאית הגיעה למצב שהצבור האמריקאי לא היה מוכן לסבול, והיא שינתה כיוון. זה לא הפך אותה למדינת רווחה בנוסח האירופי, רק למדינה קפיטליסטית קצת פחות קיצונית. הנשיא בהחלט צריך להמדד (גם) על האופן בו הוא מטפל באסונות - בין אם הם מעשה ידי אל-קאעדה, הוריקן או BP. אם עיר מרכזית בארה"ב מוצפת, הנשיא צריך לטפל בזה. אם מפרץ מקסיקו מוצף בנפט ו-BP לא מצליחה להשתלט על הדליפה הנשיא צריך להפעיל את חיל ההנדסה או כל כוח אחר שברשותו כדי לעצור את זה. נשיא לא נבחר כדי לשבת בחדר הסגלגל, להתבונן באסונות על מרקע ה-CNN ולצקצק בלשונו אלא כדי לפעול. על אף העובדה שאין לנו היום, לשמחתי, בחירות ישירות לראשות הממשלה, הצבור בהחלט בחר בנתניהו. אם טוקבקים הם הקריטריון שלך, אז "הצבור" (כלומר אלה ששנאו אותו כל הזמן) לא שכחו ולא סלחו לו גם על רצח רבין - אישום קצת יותר חמור. למרות זאת, בכל סקר דעת קהל שנערך כאן בשנים האחרונות הוא חוזר ומופיע כמי ש-"הצבור" רואה כמועמד המועדף לראשות הממשלה. אגב, את הצעדים ההם הוא ביצע כשהמדינה היתה קרובה למדי לפשיטת רגל והצבור בהחלט היה יכול לראות את התנינים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |