|
||||
|
||||
כתבת המון אבל לא אמרת כלום, מלבד חלוקת שמות התואר "מגוחך", "מצחיק" וכולי לכל דוגמא שלא נראית לך. למה מגוחך להתייחס לאלביס כדמות (לא שחקן, דמות, על זה מדובר ולא על כישורי המשחק) שבה מתערבבים המציאות והקולנוע, אבל בלתי נמנע להתייחס לסינטרה באותו אופן? למה ברור שיעריצו גבר יפה (בזה אני דווקא מסכימה איתך), אבל הוא חייב להיות גם מאצ'ו? אולי זה נובע מהומופוביה גברית נסתרת (שלא יהיה "יפה כמו בחורה"), ולא מהווה מענה להעדפה נשית דווקא? ובכלל, ויליאם הולדן היה כזה, ועומר שריף היה כזה... מונולוג ארוך מלא קביעות נחרצות ("אמרתי דברים שהם אמיתיים ואין בהם חידוש!" ואללה) אך לא מנומקות. אין לי כל כך מה לענות מעבר לזה. |
|
||||
|
||||
אבל את יודעת מה, קחי מחווה מוחצת לטיעונים שלך - HMC (הקישור באדיבות ל.ב.פ): |
|
||||
|
||||
אני חיה בשביל הרגעים שבהם מצטטים אותי! |
|
||||
|
||||
זה באמת מצחיק לדבר על "הדמות" של אלביס בסרטים. זה לא לעניין איזה דמות הוא בחיים ובסרטים או האם היה לו כישרון משחק או לא,כי מדובר בכלל על סרטים במשקל נוצה שהוא עשה תחת הלחץ של קולונל פרקר,המנהל האישי הטיראני שלו שתמיד רצה יותר, וכמה כסף שהוא לא עשה, זה אף פעם לא הספיק לו. הסיפור הזה הוא נושא בפני עצמו,והוא קשור לניצול ולציניות בתעשיית הקולנוע האמריקנית ולא לדמות של הגבר בקולנוע האמריקני. הבית חרושת הזה לסרטים בגרוש שבו אלביס תמיד על תקן של שובר לבבות קליל, אני לא מבין איך איך אפשר להשוות את זה בכלל עם התפקיד הדרמתי הבילתי נשכח של פרנק סינטרה ב The Man with the Golden Arm. סינטרה בכלל לא היה אמור להיות שם כוכב סקסי אלא בתפקיד של גבר מסומם לשעבר עם בעיות חמורות . |
|
||||
|
||||
ברור שאין משקל קולנועי לסרטים של אלביס, והם בד"כ היו אילוסטרציה בין השירים. מה שחשוב זו הדמות של אלביס כפרסונה עם, נגיד, גישה מסוימת למין הנשי. מה שמעניין באלביס על נענועי האגן שלו (בשנים הראשונות כמובן), היה שהוא שידר מיניות ועדיין היה בחור נחמד וחייכני. אבל נושא הדיון אינו קולנוע וערכם הקולנועי של סרטים, אלא פרסונות ציבוריות/תרבותיות גבריות והקשר בין מידת הגסות/עידון שבהן לבין מידת הפופולריות שלהן בקרב נשים. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע על מה אתן מדברות. ג'והן ויין (וגם גארי קופר, כמו רבים אחרים) שיחק אמנם את טיפוס המאצ'ו, אבל המאצ'ואיזם שלו לא התבטא ביחסו לנשים אלא לבחורים הרעים. בכל הנוגע לנשים הוא היה ג'נטלמן אמיתי במושגי התקופה, וזה בדיוק השילוב האופטימלי: ישר, אמיץ, חזק, מספיק קשוח כדי להגן על זוגתו, מחוספס ביחסו לעולם אבל רומנטיקן בארון (ובפנטזיה שאף פעם לא זכתה להיראות על המסך הפוריטני: במיטה). |
|
||||
|
||||
אני לא יודע על מה אתה מדבר. ג'והן ויין זה נייר הטואלט שמכרו להודי ההוא. ___ It's American, it's white, it's rough and it takes no shit from Indians.
|
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |