 |
הקהל הושמד, בחלקו הגדול, בשואה...
דבריך יכלו להיות נכונים לולא התנאים הקשים שנתקלה בהם היידיש, תנאים שחנקו את הנסיונות לשימורה של השפה. להדרה שעליה מדבר יהונתן שורשים עמוקים שכיום קשה, אולי, לאיילים ולכל השאר, להבין את מערכת הקשרים המסועפת שביניהם. החל, למרבה ההפתעה - במגבלות שלטוניות בשלהי התקופה הצארית (למשל, במתן רשיון רק לעיתון יידי אחד ואחר כך עוד אחד, בקשיים מרובים - בכל רוסיה, לאורך כל המאה ה-19), עבור דרך יחס הבוז של המשכילים היהודים אל היידיש ה"עממית", דרך האנטישמיות האירופאית ודרך האוירה האנטישמית-יחסית אפילו בארה"ב של תחילת המאה ה-20.
בישראל, בצד "מלחמת השפות", פעל אז "גדוד מגיני השפה העברית", שהחל כמין משחק ילדים בגימנסיה הרצליה, והפך, אכן, ל"גדוד" בעל גינונים צבאיים, כולל היררכיית פיקוד וכו'. הגדוד לא בחל באמצעים, כולל "הנחיות" חד-משמעיות לציבור והפנייתו לגורמים המתאימים לשם "טיפול" במפירי התקנות, וכולל "תיקון" שלטים על טהרת העברית, וכשלא היתה סבלנות לתקן - ניתוצם והחלפתם בשלטים חדשים, עבריים.
אבל את המכות הקשות ביותר ספגה היידיש בתקופה הבן-גוריונית. עפ"י עולם המושגים הבן-גוריוני, היידיש, ביחד עם ניצולי השואה שהיחס אליהם היה כאל "אבק אדם" (ביטוי נפוץ, אז), היתה סממן גלותי שיש להיפטר ממנו ולהקריבו על מזבח גידול הדור היהודי הצברי החדש וזקוף הקומה. למרבה הפלא, אפילו הערבית לא זכתה ליחס שלטוני כה נוקשה - שלא לדבר על הלדינו, הספניולית, שזכתה ליחס של חום וחיבה (עד היום, ובצדק, אבל זה היה צדק שאפליה וקיפוח מצידו השני). על תיאטרוני היידיש הוטל "מס שפה", והם חוייבו להכליל ברפרטואר שלהם שליש מחזות עבריים - שתי תקנות שהיו מיוחדות רק לתיאטרונים בשפה זו. כמה תיאטרונים קטנים שלא עמדו בתקנות נסגרו בפקודת המשטרה. בנוסף על כך הוגבלה העיתונות היידית ולמרות קיומו של פולקלור יידי מוסיקלי עשיר וחביב על חלקים מן הקהל, לא הושמעה היידיש ברדיו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש