|
ההתייחסות לשירות צבאי ולנסיבות השירות (יחידה, תפקיד וכ'ו) כמשהו ששיקולים הנוגעים ל"חירות" חלים עליו נראית מופרכת מיסודה.
באופן כללי השירות הצבאי וכל הכרוך בו הוא "אנטי-חירות" פאר אקסלאנס, וכל דיון בשירות זה שלוקח בחשבון שיקולים אנטיפודיים של "חירות הפרט" נראה הזוי לחלוטין.
במדינת ישראל נהוג שירות חובה, ואין לָפְרַט, וּבִפְרט למלש״ב כל מילה בנוגע לשירות זה. אין לו זכות לסרב לשרת, ואין לו זכות לקבוע את פרטי השירות. העובדה שצה״ל *בוחר* לשאול את הצעירים להעדפותיהם ואף מתחשב בהעדפות אלו, כולל הגדרת יחידות מסוימות כ"התנדבותיות" היא בחירה של הצבא, והצבא רשאי להפוך בחירה זו בכל עת שיבחר (יוצאים מהכלל בחורי ישיבה ובנות דתיות, מסיבות חוקיות-קואליציוניות. לקבוצות אלו אכן הוענקה "חירות פרט" מסוימת בנוגע לשירות הצבאי, אבל זה לא ממש חופף את נושא הדיון כאן).
חירותו היחידה של הפרט בכל הקשור בשירות הצבאי היא החירות לסרב ולהפוך בכך לעבריין.
באופן דומה, אם בחר הצבא *שלא* להזדקק לשירותיו של פרט זה או אחר1, אין שום "חירות" המוקנית בחוק ומאפשרת לאותו פרט לשרת.
אישית, דעתו של דורון (במידה והבנתי נכוחה) נראית לי מאד; היינו יש למנוע מאחים ובנים של חללי צה״ל שירות ביחידה קרבית וזאת בלי שהצבא יתנער מאחריות ויסתתר מאחורי סינרה של אמא.
יתכן שבראשית שנות המדינה היה נכון לאפשר לקרובים אלו שירות קרבי לנוכח ריבוי חללי תש"ח והמצוקה הקיומית של המדינה, אבל בימינו לא תיגרם לצה״ל בעיה באם יצטרך לוותר על קרביותם של קרובי חללים, ואני מסכים עם דורון שהדבר הנכון הוא למנוע שירות כזה באופן חד משמעי.
אם כך ואם כך, סבורני שהבאת נימוקים מתחום חירויות הפרט כשנושא הדיון הוא השירות הצבאי היא חסרת שחר.
1 נניח בגלל בריאות גופנית או נפשית, או כי קוראים לו מחמוד.
|
|