בתשובה לאסף עמית, 19/01/02 13:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ניתן להעלות על הדעת מגוון סיבות לאלטרואיזם החזק הזה בקרב קופים (ויצויין כי קופי ריזוס די מרוחקים מבני-האדם - הם אינם חלק מקופי-האדם). אחת מהסיבות הללו (ומדובר בהשערה נטולת-ביסוס, כמובן) היא כי דווקא חוסר היכולת של הקופים לחשוב באופן אינדיבידואלי, הוא שמחייב אותם לאמפתיה וסימפתיה גדולות יותר כלפי פרטים אחרים מאותו המין - צפייה בפרט אחר מאותו המין שסובל גורמת להם לעקה, והסבל של האחד מקרין על סבלו של האחר. הדבר דומה במקצת לאפקט המוכר כאשר תינוק אחד בחדר מתחיל לבכות - ובמהרה מצטרפים אליו מרבית התינוקות האחרים. היכולת של האדם לנתח, להבין ולהפריד את תחושותיו ומחשבותיו שלו מאלו של האחר, מאפשרות לו, באופן אירוני, להיות הרבה יותר *אטום* לאותן תחושות. בעוד שאצל קופים פחות מפותחים אמפתיה (זיהוי תחושות אצל האחר) מלווה תמיד בסימפתיה (הזדהות עם אותן תחושות וניסיון לתקן תחושות שליליות), הרי שעבורנו אין קשר מחוייב המציאות בין שתי הפעולות הללו. בדברי הללו אני מתבסס על ניסוי חביב שעשו על שימפנזים: נתנו לשימפנזה לצפות בנסיין מניח דבר מה (מזון? לא זוכר) בתוך קופסה מסוימת (נקרא לה "ריבוע"). אחר-כך, הגיע נסיין אחר, כשהראשון לא היה בחדר, והעביר את הפריט לקופסה אחרת ("עיגול"). אני לא זוכר בדיוק איך עשו זאת, אבל בעזרת תצפית על הקוף, הם הבחינו כי הוא מצפה מהנסיין הראשון שילך ישירות לעיגול, ומופתע (ואף מתוסכל) כאשר הוא פונה קודם כל לריבוע. ניסוי דומה ערכו גם על ילדים קטנים - הם צפו בהצגה בה אדם אחד הניח פריט כלשהו ב"ריבוע" וירד מהבמה, ואדם אחר נכנס והעביר את הפריט ל"עיגול". כשהילדים נשאלו איפה יחפש האדם הראשון את הפריט כשיחזור, ילדים בני פחות מארבע (אם אני זוכר נכון) אמרו שהוא יחפש קודם בעיגול, וילדים גדולים יותר אמרו שהוא יחפש קודם בריבוע. ההבדל - ילדים קטנים יותר מתקשים להבדיל בין מה שהם יודעים וחשים לבין מה שאחרים יודעים וחשים. הקושי הזה מתבטא בשני הכיוונים - אם הם יודעים משהו, הם מניחים שגם האחר יודע אותו, ואם האחר מבטא רגש מסויים, הם מניחים שגם הם עצמם מרגישים אותו (אם הוא בוכה, זה סימן שכואב לו, וזה סימן שכואב גם לי). להנחות הללו יש בסיס אבולוציוני משלהן, אבל לא נכנס אליו כעת. כל זה, כאמור, סתם ניסיון שלי להסביר את הניסוי שתיארת. כעקרון, אין לי ספק שמותר הקוף מן האדם. הם גם הרבה יותר חמודים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכנס גם נכנס. בבקשה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ממש זמן כרגע, ואח"כ אני לא אזכור, אז נעשה ככה: אני אתן דוגמא, אתה תגיב עליה, ואחרי זה אוכל להכנס יותר לעומק, אם יהיה צורך. דוגמא: חבורת למורים שלווים יושבים בניחותא ואוכלים עלים, כאשר לפתע אחד מהם, בשוליים, מזהה נמר. מה הוא עושה? אדם אינדיווידואליסט היה בוחר פשוט לברוח, ובכך הוא היה מציל את עצמו. אדם טיפה נחמד יותר היה צועק ומזהיר את כולם, ואז כולם היו בורחים - אבל הוא היה מסמן את עצמו כמטרה נוחה לנמר. למור, לעומת זאת, יצווח, והלמור הראשון לידו ישמע את הצווחה ויתחיל לצווח גם הוא. למה? הוא לא יודע שיש נמר, אבל הוא יודע שאחד הלמורים צווח, סימן שיש סיבה טובה לצווח. אז גם הוא צווח, וכך, גם אם המרחק בין חברי הקבוצה הוא גדול - כולם שומעים כמעט מיד את הצווחות (משום שאף פרט אינו עוצר לחשוב למה צווחים, ולא מעכב את השרשרת). כך, הפרט הצווח אינו מייחד את עצמו להתקפה, מכיוון שכל פרט צווח הופך למטרה ברורה, ומצד שני - לכלל הקבוצה יש יותר סיכוי לשרוד את ההתקפה ללא נפגעים. יש פה, אם כן, מידה של ברירה קבוצתית (בניגוד לברירה יחידנית, שרבים שוגים ורואים בה את הגורם המרכזי באבולוציה). מה דעתך? עכשיו אני צריך למהר לשיעור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קצת מזכיר לי את המפלצת שתיאר אדאמס - אם תקשור מגבת סביב עיינך היא תבין שאתה לא רואה אותה, ותחשוב שגם היא לא רואה אותך (אמפטית-יתר), ותעזוב אותך לנפשך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקרוב תוכל לעשות את הניסוי הזה בעצמך: עמוד ליד תינוק קטן מאוד, חייך אליו, ואז הסתר את עיניך מאחורי ידיך. התינוק, באופן ברור, יראה סימני עקה. הסר את ידיך וחייך אליו שוב - והוא מאושר עד הגג. שני הסברים אפשריים: 1. אמפתיה - אתה לא רואה אותו, ולכן הוא מתקשה לזהות אותך ו"לראות" אותך. 2. התינוק מראה סימני עקה כשהוא מרגיש שאין התייחסות אליו. אם הוא לא רואה את העיניים שלך, הוא מניח שאתה לא רואה אותו, ולכן זה מעציב אותו. כשהוא רואה את עיניך שוב, הוא יודע שאתה רואה אותו, ולכן הוא שמח על האינטראקציה הבין-אישית. תודיע לי איך הלך הניסוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך להכריע בין האפשרויות: להוסיף עוד מבוגר לניסוי, כך שגם כשאתה מכסה את עיניך, התינוק זוכה להתייחסות (מהמבוגר השני). תודיע לי איך הלך הניסוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא ממך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |