|
||||
|
||||
1. מסכים. 2. לא ביקשתי להכיל על ילדים אחריות פלילית. במקום זאת, צריך שהאחראים על אותם ילדים ישלטו בהם ברמה מספקת כדי למנוע מהם לפגוע באחרים. ילד לא זקוק לענישה כדי להפנים את המסר של אי אלימות, הוא זקוק לענישה כי זה הדבר היחיד שירתיע אותו בצורה אפקטיבית מאלימות (וסליחה על ההכללה הגסה, נסיוני עם ילדים לימד אותי שהיא מדוייקת דיה לצורך העניין). 3. כאמור, אם ילדים לא נולדים עם היכולת לשלוט בדחפים שלהם, אזי צריך מישהו אחר שישמור עליהם ויציב להם גבולות קשיחים כדי למנוע מהם לפרוק דחפים אלימים. ההשגחה על הילדים צריכה להמשך עד שהם ירכשו את אותה שליטה עצמית. המצב הנפוץ כיום הוא זה שתיארת בסעיף הראשון, המצביע על היעדר גבולות שמובילה לעלייה ברמת האלימות ולהדרדרות מעמד המורה. |
|
||||
|
||||
2. ילד לא תמיד זקוק לענישה. ענישה היא "מפלט אחרון" כאשר אין לך כלים אחרים להתמודד עם הבעיה. מנסיוני, ענישה בדרך כלל עובדת לא על הילד שהענשת (הוא הופך להיות קורבן, זועם ונקמני) אלא על החברים הקרובים שלו (שרואים מה קרה לו וחושבים פעמיים לפני שיעשו משהו דומה. לא ראיתי שזה עובד לטווח ארוך או ממרחק). אבל כל זה (עדיין) לא מדע מדוייק. 3. נכון מאוד. אבל אני בספק אם הגדרת הבעיה כ"אי הצבת גבולות" לילדים מדוייקת. הבעיה היא הצבת גבולות חריפה מדי למורים עצמם. האחיינים החרדים שלי היו מקבלים כל יום מכות על היד עם סרגל מתכת. זו התעללות סתם, שנובעת מחוסר מוחלט של הצבת גבולות למורים בחינוך החרדי. בחינוך החילוני, כשהמורה שלי הפרידה בין ילדים שרבו, היא זומנה לבירור משמעתי. זה משום שמשרד החינוך (וההורים) במגזר החילוני לא סומכים על המורה בכלל. איפה שהוא באמצע נמצא שביל הזהב. תן למורה כלים. תן לו סמכויות. תרשה לו להפעיל כח. ותתערב כשהוא ממש מגזים. |
|
||||
|
||||
1. דווקא יש מחקרים על ענישה - או לפחות על חיזוקים שליליים. העלו שהם פועלים לטווח הקצר מאוד, ולא יעילים לטווח הארוך. לא מדברת על היונים של סקינר אלא על ניסויי בני אדם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |