|
||||
|
||||
כתב "הארץ" עמוס הראל לא מסכים עם פסק הדין של השופט סולברג: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1133824.html |
|
||||
|
||||
"האם אמנם יש הצדקה לפסול שמצא השופט בשילוב בין הצילום של פלסטינים המפנים את גופת הילדה מזירת התקרית לבין קטע שהוקלט במועד אחר, המובא מרשת הקשר?" ודאי שיש הצדקה לפסול שמצא השופט. שילוב כזה הוא שקרי,ומוזר שעמוס הראל לא מבין זאת. |
|
||||
|
||||
אני יכול רק להעריך שסרן ר' (כעת רב סרן), מרוב שהמסגרת המוסרית שלו לקויה לא חשב שיש משהו לא בסדר בהריגת ילדה. הוא גם חשב שלהסתער לכיוונה ולדחוף לה שני כדורי וידוא הריגה כשהיא שוכבת פצועה -הוא הדבר הנכון. הוא טעה באופן חמור בתביעה שלו. בית המישפט העליון עלול עוד להדרש לפרופורציות של מעשהו והוא יאלץ בסוף לפרוש באופן מביש מהצבא. הוא היה צריך להסתפק בזיכוי שלו ולשתוק. |
|
||||
|
||||
יש כאן משהו מענין. עמוס הראל כותב שסולברג "מתמחה במשפטי דיבה", והוא צודק. בין המפורסמים שבהם היו התביעה של רוחמה אברהם נגד אסף הראל, ושל בתיה כרמון נגד מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי. יש גם שופטים אחרים שמצליחים ליצור לעצמם "נישה פרטית". חברה בתהליכי פירוק תעבור אצל ורדה אלשיך. אורי גורן היה הכתובת הקבועה לדיונים בנושא "המתת חסד" לסוגיה. אלע"ד, וברור לי שיש יתרון לשופט שקנה מומחיות בנושא מסוים. מצד שני, האם אין בעייתיות בכך שלאדם אחד יש השפעה רבה כל כך על דמות המדינה בנושאים שהם ערכיים באופן מובהק, מאפילו בלי שימונה לכך באופן רשמי, אלא כמעט "בדרך מקרה"? |
|
||||
|
||||
שופט מחוזי מתמחה בנושא מסוים במחוז שלו, לא בכל המדינה, אבל אפשר לדעתי לטעון שת''א מכסה את רוב המקרים המשמעותיים. |
|
||||
|
||||
אם כך, יש פה לכאורה פתח להטיה: אם ברצוני לתבוע אותך על הוצאת דיבה, אגיש את התביעה בירושלים כדי להבטיח שסולברג יטפל בה. |
|
||||
|
||||
יש בכל זאת מבחני סמכות. אתה לא באמת יכול להגיש את התביעה איפה שאתה רוצה. |
|
||||
|
||||
אתה יכול לפרט? |
|
||||
|
||||
זה מפורט בתקנות סדר הדין האזרחי (לקחתי מ: http://www.nevo.co.il/Law_word/law01/055_060.doc ) 3. (א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) מקום יצירת ההתחייבות; (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4) מקום המסירה של הנכס; (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. במקרה של הוצאת דיבה למשל, מה שרלוונטי זה סעיפים 1 ו-5. עם זאת, במקרה של טלוויזיה, כנראה שהתובע יכול להגיש את התביעה בכל מקום ברחבי המדינה: http://www.netlaw.co.il/it_itemid_1389.htm עדיין צריך לזכור שלא תמיד אכן מגיעים לאותו שופט שמתמחה בתחום, אבל אני נוטה לקבל את הטענה שלך שיש כאן כלים בידי התובע להשפיע באמצעים המנהליים העומדים לרשותו על סיכוייו לזכות בתביעה. |
|
||||
|
||||
תודה. על פי זאת, גם לגבי עיתונות ארצית יחול אותו הכלל. |
|
||||
|
||||
אחוז ניכר מתביעות הפטנטים בארה"ב מוגשות (הוגשו?) באחד המחוזות של מדינת טקסס. במחוז זה יש בית משפט שלא אוהב הפרת פטנטים. חיפוש נוסף העלה גם את: |
|
||||
|
||||
זה בערך כמו שמישהו מתפאר שיש לו נסיון במשהו. האם נסיון טוב או רע? נכשל או הצליח. |
|
||||
|
||||
כשמדובר בהכרעה ערכית, יש פחות משמעות ל''נכשל'' ו''הצליח'' מאשר כשמדובר בבחינת עובדות (וגם אז לא פשוט לשפוט את השופטים). אמנם, אפשר לשאול אם השופט הצליח להנחיל את המורשת שרצה או נכשל בכך, אבל זו כבר שאלה אחרת. |
|
||||
|
||||
בכל זאת ניסיון זהה ניסיון, אתה לא חושב? לי, למשל, יש ניסיון עצום בכשלונות בראיונות עבודה. |
|
||||
|
||||
העליון מסכים חלקית. |
|
||||
|
||||
פסק הדין פה. כשאסיים לקרוא אותו אראה מה כתוב שם. |
|
||||
|
||||
העליון קיבל את הערעור של אילנה דיין-עם הערות לגבי קביעות פסקניות- ודחה את הערעור לגבי הפרומו שנכתב על ידי טלעד ולא אילנה דיין. הנימוקים לגבי קבלת הערעור של אילנה דיין נראים לי כמעט טריוויאליים. כדאי לקרוא גם את פסק הדין של נעם סולברג. |
|
||||
|
||||
לפי זה שבין השופטים יש מחלוקת על הסיבות המדוייקות לקבלת הערעור שלה (לצד ביקורת על אתיקה עיתונאית), כנראה שזה לא כמעט-טריוויאלי - במיוחד לאור העובדה שפסק הדין קובע מפורשות שבית המשפט משנה את כללי הפרשנות בנושא לשון הרע ועיתונות (זה באמת הקטע המעניין בפסק הדין). |
|
||||
|
||||
אני חושב שפסק הדין של נעם סולברג חשוב לקריאה בשנית. אני מניח שלו התפרסמה הכתבה הזאת בשנות ה-70, סרן ר' לא היה הופך לגיבור שעיתונאים רעים פגעו בו. גם לא היה נטען שאין עניין לציבור בפרשה. אני מניח שבשנות ה-60 המאוחרות, היתה העיתונות מצנזרת את הפרשה. אם בכל זאת היתה הפרשה יוצאת, לא היינו נתקלים באטימות הציבורית הבוטה שהיתה כאן כלפי הרג הילדה. |
|
||||
|
||||
באותם שנים, באמת סביר שהעיתונות הייתה מצנזרת, אבל אין ספק שהיינו נתקלים 'באטימות הציבורית', כלשונך. פרשה של הרג ילדה בטעות בגלל שחשבו שהיא נערה מחבלת הייתה עוברת אז בשקט, כי דברים יותר גרועים עברו אז בשקט גמור, והסטנדרטים המוסריים של צה''ל אז ממש לא היו גבוהים יותר. |
|
||||
|
||||
סגן פינטו *עינה ורצח בדם קר* ארבעה שבויים. על זה הוא נידון לשמונה שנות מאסר שמהן ריצה בקושי שנתיים. וזה על רצח מרובע בכוונה תחילה אחרי עינויים, לא על ירי במי שחשב לנערה בת 15-18 המתקדמת עם מטען לא ברור בשטח אסור לגישה לעבר מוצב. |
|
||||
|
||||
וואלה טווידלדי, אם הייתי חף מכל נסיון צבאי הייתי יכול לקבל את דבריך על:"לא על ירי במי שחשב לנערה בת 15-18 המתקדמת עם מטען לא ברור בשטח אסור לגישה לעבר מוצב". זה מזכיר לי שבהיותי בסדיר, דרס הנהג של המ"פ (סוף שנות ה-60) ילדה בכפר עראבה שבגליל. תגובתו היתה-אולי כהתגוננות-" פחות שבעה מחבלים". יש כאן סימפטום ברור של דה הומניזציה של הערבים- דם זול. אי אפשר היה לגרש אותה בצעקות או בחזיז או ברימון הלם? אם היה מסתבר שזו ילדה יהודיה מאחת ההתנחלויות, היו מזכים את סרן ר'? נעם סולברג היה כותב פסק דין כפי שכתב? מירי רגב היתה משתלחת באילנה דיין? |
|
||||
|
||||
לא נותרה אבן על אבן מההשוואה שלך, אז אתה מנסה להחליף? וואלה, אם הייתי חדש באייל הקורא הייתי יכול להיות מופתע מזה. אז כאמור, בתור התחלה: 1. הנורמות המוסריות של צה"ל פעם *לא* היו טובות יותר. 2. פעם שתקו לצה"ל על דברים שהיום לא שותקים, וטוב שלא שותקים. אפשר להתווכח על הוראות פתיחה באש באזור לחימה, ואפשר לחשוב על הרבה דברים שיכולים היו לקרות ולא קרו. אבל זה לא רלוונטי לטענה הראשונה שהעלית; גם אם זו הייתה ילדה יהודיה, ייתכן שאילנה דיין לא הייתה עושה את התחקיר, או יותר סביר - ייתכן שאתה לא היית מעלה את הטענות על פשע מצד צה"ל. ולטענה האחרונה יש לי תשובה בשתי מילים - דן מרצבך. |
|
||||
|
||||
שוב. אני זוכר מקרים שלא עברו בשקט בפלוגה בה שרתי והמ''פ הרגיש צורך לשוחח. שתי השורות האחרונות שלך משקפות אך ורק את תפיסת עולמך. אפשר לחשוב שאם זו היתה ילדה יהודיה אז אילנה דיין ואני היינו חוגגים. גם אם לא את זה חשבת- נתקלתי כבר בדעות הללו. האנשים שחושבים כך בטוחים שתפיסת העולם שלי היא בדיוק כמו שלהם רק הפוכה. אצלם הערבי הוא תת אדם שמותר להרוג והם בטוחים שלכל אחד יש איזה תת אדם לפני העיניים. אם הערבי איננו כזה אצלי, אז חייב להיות תת אדם אחר- ודאי שזה יהודי. |
|
||||
|
||||
כרגיל, הפער בין מה שכתבתי (ומה שאחרים כתבו, ואפילו מה שבית המשפט כותב) לבין מה שאתה קורא, הוא עצום. |
|
||||
|
||||
ועוד משהו: בתקופתי לא היו מסתפקים ב'לשוחח'. המ"פ והחברים שלך היו עומדים לדין, והשתיקה של כולכם מחוץ לתחומי הפלוגה גם לא הייתה כנראה עוברת בשקט אם זה היה מתגלה. |
|
||||
|
||||
כן. אתה ממש הוועד שמייצג את מה שאחרים כותבים. לא טענתי אף פעם שצה''ל היה הצבא המוסרי ביותר בעולם ועכשיו כבר לא. אין צבא מוסרי ומוסר ומלחמות לא הולכים ביחד. מה שאני טוען הוא שעל סמך הנסיון שלי, חל תהליך של האטמות מוסרית של החיילים בעקבות התמשכות מה שאני מכנה ''מלחמת ההתנחלויות'' ועיסוקו המתמשך של הצבא במלחמה שהיא למעשה פעילויות שיטור. הדגש הוא על המילים ''המתמשך'' ו''פעילויות שיטור''. השינויים מתבטאים בשיח בין הסדירים שנתקלתי בו בכל פעם שיצא לי לעבוד עם יחידות סדירות. אז בבקשה, אל תציג את דברי באופן בינארי. וה''כרגיל'' שלך כרגיל בא מהבטן . |
|
||||
|
||||
ואני טוען שהנסיון שלך לכל הפחות לא ממש תואם את המציאות. (ולא נמאס לך עם ה'בא מהבטן'? זה כבר אוטומטי כמו תארי הכבוד של ארז לנדוור). |
|
||||
|
||||
1 חנן סמסון |
|
||||
|
||||
העובדה שיש כאלה שסיכנו את חייהם כדי למנוע פגיעה באזרחים איננה מוכיחה, למרבה הצער, שאחרים לא פגעו באזרחים. שתי התופעות התקיימו יחד בצה''ל מאז ומעולם, וכמובן גם בצבאות אחרים. |
|
||||
|
||||
נכון. השאלה היא איזה מעשים נחשבו נכונים והועלו על נס, ואיזה הוצנעו והוחבאו. |
|
||||
|
||||
זו אחת השאלות; השאלה הנוספת היא *כמה* מהם היו. ובשאלה אחרונה זו, צה"ל של פעם - של אש חופשית על מסתננים, של קיביה, של טיהור רפיח ב-1956, הוצאות להורג של שבויים, הפגזת ערי התעלה, רצח מחבלים שבויים במבצע ליטאני, וכן הלאה - ביצע מעשים שלא הועלו על נס לא אז ולא היום, אולם בהחלט מבוצעים פחות כיום. |
|
||||
|
||||
אגב, בעניין זה קוריוז: אותו חנן סמסון היה בין הקיבוצניקים שנקראו אחרי קיביה לתת הסברים למזכיר הקיבוץ על הפעולה, טענו שהתוצאות לא היו בכוונה אבל בכל-זאת דרשו מהם לעזוב את ה-101 והקיבוצים קראו לבוגריהם לא להתגייס לצנחנים. |
|
||||
|
||||
היום הדברים חשופים יותר לתקשורת ומה גם שרוב פעילות צה''ל עוסקת בשיטור על אוכלוסיה אזרחית. גם בלחימה מחוץ לגבולות המדינה-מלחמת לבנון השניה והפעולה בעזה- צה''ל מעדיף פעולה בלתי ישירה -תקיפה מהאויר או באמצעות ארטילריה. הסכמתי איתך שבפעולות צבאיות- במיוחד שלא היתה תקשורת בלתי נשלטת בסביבה- היו הרבה זוועות, יותר מהיום. השינוי התודעתי והמוסרי מתייחס רק ואך ורק לפעילות שיטור במלחמת שלום ההתנחלויות בעשרות השנים האחרונות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |