|
||||
|
||||
ספרי הנביאים האחרונים ואיוב קשים יותר להבין משום שהם שייכים לסוגה ספרותית אחרת. בראשית ומלכים קלים להבנה באותה מידה: הם מספרים סיפור. אין סיבה להניח שהם עברו שכתוב לשוני. |
|
||||
|
||||
לא ארחיב כאן בנושא חקר המקרא. גם חקר המקרא היוצא מהגישה ההרמוניסטית עשוי להניב ממצאים מענינים. זאת אף אם ניתן להציג תאור האקוויולנטי בהשלכותיו לגישה ההרמוניסטית: הנחה סבירה אודות מגמת העורכים הקדומים ליישר הדורים, ולהפוך מקורות שונים 1) לבעלי רצף והמשכיות בזמן 2) ליישב תאורים סותרים של אותם ארועים. כאן מושא הדיון מוסט לשאלה מהותית: באיזה מידה הצליחה העריכה הקדומה לעמוד במטרות אלה. להלן דוגמא אחת של מה שנראה כעבודת עריכה של סיפורים עממיים שונים בכתיבת ההסטוריה של ראשית בית דוד: שמואל א' טז', סיפור עממי א': "ויאמרו עבדי שאול אליו, הנה נא רוח אלהים רעה מבעתך. – יבקשו איש יודע מנגן בכנור והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה ונגן בידו וטוב לך. ויאמר שאול אל עבדיו ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאתם אלי. ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר ויהוה עמו. וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר, שלחה אלי את דוד בנך אשר בצאן. ויקח ישי – וישלח ביד דוד בנו אל שאול. ויבוא דוד אל שאול ויעמד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים". זהו סיפור התוודעותו *הראשונה* של שאול אל דוד. הפרק הבא, יז' הינו סיפור גלית, הענק הפלישתי האומלל (שהיה כנראה בעל חוש הומור מסוים: "ויאמר הפלישתי אל דוד, הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?"). מהקשר הדברים שם ברור כי דוד נמצא עם משפחתו ואינו מוכר לשאול כלל. "ויאמר ישי לדוד בנו, קח-נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם והרץ המחנה לאחיך" (לא ממש יחס לנושא כליו של שאול מהפרק הקודם..) "ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו, מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלישתי הלז? ויאמר לו העם – כה יעשה לאיש אשר יכנו" ("והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חופשי בישראל"). "ויחר אף אליאב (אחי דוד הגדול) בדוד, ויאמר, למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, ואני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות מלחמה ירדת". (האם נושא כלי המלך עובד שעות נוספות אצל אחיו המתעמר?). "וישמעו הדברים אשר דבר דוד, ויגידו לפני שאול ויקחהו" (האם לו לקחו לפני כן לנושא כלים ולמנגן בכינור?). |
|
||||
|
||||
אגב, אופן ההתבטאות כאן, אף ההומור, כל זה תואם מאד סיפורת מהתקופה הרומית, האוגוסטינית ואילך. בפרט: "ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר, למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, ואני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות מלחמה ירדת". הדבר מתיישב עם האפשרות שבעריכת הסיפורת העממית הקדומה הזאת, היו גם "השלמות" לא מועטות. אופן ההומור: "ויאמר הפלישתי אל דוד, הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?". ניתן ללראות את הדמיון למבנה ההומור ששרר במאה הראשונה אצל בני העלית היהודים בעלי התרבות הרומית: כך, כאשר השליח פול נושא נאום מיסיונרי לפני המלך מטעם רומי, אגריפס, בקיסריה. הנציב הרומי פסטוס, הנמצא באותו מעמד, אומר: "אתה משתגע, פולוס! הלמוד הרב מביא אותך לידי שגעון" ואילו אגריפס מעיר בהומור אפייני של בני האצולה: "עוד מעט ואתה משכנע אותי להיות משיחי" (מעשה השליחים, כ"ו). |
|
||||
|
||||
מעניין. במקור שלי כתוב: ויאמר אגריפס אל פולוס עוד מעט ופיתיתני להיות נוצרי (מעשי השליחים, כו', 28). |
|
||||
|
||||
תלוי איזה תרגום לעברית, ומאיזה מקור. |
|
||||
|
||||
בתרגום הלותרני המצויין של המלך ג'ימס, כתוב: "Almost thou *persuadest* me to be a Christian" ב-Jerusalem Bible הקטולי (הנאמן לדקויות מהמקור) נכתב:A little more, and your arguments would make a Christian of me גם בתרגומים נוספים וחדשים (כגון Holy Bible -new international Version) מופיעה המלה persuadeאין אלא להסיק שבתרגום שלפניך נטל המתרגם לעברית חירות מסויימת בשימו את המילה "פיתוי" בפי אגריפס, על מנת לנסות לרמוז שהמלך היהודי הזה, אגריפס, היה מרושע במיוחד כלפי הבשורה המשיחית (ולא שחלילה הגיב בחביבות אריסטוקרטית), וראה בדברי אלוהים חיים מפי השליח "פיתוי" גרידה. מה שברור, קנאות יתר אינה משמרת טקסטים כמו שהם במקורם. |
|
||||
|
||||
לעומת זאת, המקור שלך מתרגם Christian כ"משיחי" ושלי כ"נוצרי", הנראה נאמן יותר למקור. |
|
||||
|
||||
Christ -the annointed; the Messiah
from Greek: Khristos -the anointed; khriein -to anoint |
|
||||
|
||||
to explain further (in case anybody does not pay attention): The anointed one - ha'ma'shi'akh
from anoint (or khriein in Greek) -lim'sho'akh Christ means in Hebrew -Hama'shu'akh or in the general theological concept -hama'shi'akh But in Hebrew - Nozrim, is taken from the name of the town, Nazereth. In all other languages, Christians is taken from the Greek or Latin verb for"limsho'akh which makes the noun "mashi'akh (Christus, in Latin) |
|
||||
|
||||
ואין לשכוח שהמושג ''משיח'' בא מתוך המנהג המקראי של משיחת מלכים בשמן על ידי איש דת. כלומר, ''משיח'' פירושו ''מלך שנבחר על ידי האל.'' |
|
||||
|
||||
ואם כבר מדקדקים- יש טענה ש''נוצרי'' אינו קשור כלל לעיר נצרת, שעדיין לא היתה קיימת בתקופה ההיא. אלא לכת ה''נוצרים'', כלומר שומרי הדת כפי שהיא צריכה להיות (לדעתם). כמו ש''נטורי קרתא'' הם ''שומרי העיר''. |
|
||||
|
||||
אבל בשמעו (הכוונה ליוסף אבי ישוע) כי ארכילאוס מולך ביהודה במקום הורדוס אביו, פחד ללכת לשם. לאחר שהוזהר בחלום יצא אל סביבות הגליל. הוא בא וישב (יוסף, אשתו ובנה) בעיר הנקראת נצרת, למען יתקיים הנאמר על פי הנביאים "כי נצרי יקרא לו" (מתי ב', 27) |
|
||||
|
||||
ההסבר שלך על מקור השם "ירושלים" היה מעניין מאוד... (: כידוע לך גם ארבע ה"בשורות" נכתבו לאחר המעשים המתוארים בהן. והברית החדשה כולה עברה עריכה שהוכתבה ע"י שקולים שונים, אך בעיקר אידאולוגיים. את הטענה על משמעות המלה "נוצרי" פגשתי כמדומני בספרו של ג'ון אלגרו The Dead Sea Scrolls and The Christian Myth (לי עצמי אין דעה בנושא, אך הטענה נשמעה לי מעניינת.)
|
|
||||
|
||||
בעניין ירושלים -היפוטזה הממפה באופן אלגנטי את עניין שלושת שמותיה (עיר דוד; עיר שלמ; ירושלמ). עדויות, נהגי קריאת ערים, וכינויי שמות בעלי משמעות בהקשר ההיסטורי המדווח, מתכנסים CONVERGE מצרפית כולם למספר נקודות. בעניין הבשורות והברית החדשה, אכן כך הדבר. מדובר בכתבים דתיים. דומה ש"נוצרים" במובן אליו את מתייחסת מחייב גם שם עצם צמוד אליו עוברת הפעולה. נוצרי מה? נטורי בא בצמוד לקרתא, והכוונה לשומרי העיר בארמית. |
|
||||
|
||||
לגבי ירושלים, קטונתי מלהביע דעה בנושא, אך טענתך מעניינת ואיננה בלתי מתקבלת על הדעת. לגבי נצרת -שוב- הטענה אינה שלי, אך היא קיימת, ונתקלתי בה בכמה מקומות. לצערי אין לי את ספרו של אלגרו. אבל שנפלד, בספרו The Passover Plot אומר: Jesus himself was known as the Nazorean. It is now widely agreed this is a sectarian term of which the Hebrew is Notsrim, and is not connected directly with a place called Nazareth... (עמ' 207 במהדורת 1985 של Element Books)שנפלד ממשיך ומסביר שכת זו ראתה עצמה כנוצרת את דת ישראל האמיתית (למרות שזה אינו חלק מהשם). והוא מוסיף שגם מקור השם "שומרונים" דומה. יתכן שבתקופה המדוברת היה ברור לכולם מה הדבר הנשמר, גם בלי ליצור שם המורכב מנסמך+סומך. |
|
||||
|
||||
מייסד הסקטה השומרונית, או הכוהן הגדול שלהם (נניח, איני יודע אודותיהם דבר) אינו קרוי השומרוני במיוחד. גם במקרה הקראים, כולם קרואים "קראים" ואין מי מהם הנבדל בכינוי "הקראי". מאידך אילו היה מקום הקרוי "קרא", שם חי מייסד הסקטה, ולא בהכרח חבריה, היתה הצדקה לכנותו "הקראי" (בדומה ל"יוסף הגלילי") ואת מאמיניו - קראים, אך אף לא אחד אחר "*ה*קראי בה' הידיעה. כך, אפילו האפיפיור או הארכיבישוף מקנטרברי אינו נקרא הנוצרי, אלא סתם נוצרי. אנשים אכן נקראים לעיתים על שם מחוז מגורים, כגון הברון פון מנכהוזן (הברון ממנכהוזן), ואף דת עשוייה להקרא על שם מקום, כגון הדת ההינדואיסטית. במקרה של ישוע, הוא נקרא על שם מקום מגוריו "הנוצרי" בהא הידיעה, ולא סתם נוצרי, כשם שפרנציס איש אסיסי, נקרא על שם מקום מגוריו. במקרה של זה האחרון, חברי המסדר נקראים הפרנציסקנים, על שמו ולא על שם כינויו, אך הנוצרים נקראים על פי כינויו דווקא של ישוע (הנוצרי, איש נצרת), בעוד חברי המסדר הישועי נקראים דווקא על שמו ולא על פי כינויו. הנוצרים מעונינים להבליט את היותו המשיח, והמשיח האמיתי, ולכן במהלך מאבקם עברו לקרוא לעצמם משיחיים, בעוד היהודים דבקים כמובן בכינוי נוצרי, והנוצרי. הנה כך הבאה הלוגיקה, והיא לבדה, לעזרת האדם הקטן, ומאפשרת אף לפסול על סמך שיקולים לוגיים טהורים את גישתם של הג'נטלמנים שהזכרת. |
|
||||
|
||||
1. בקשה: תעש/י משהו בקשר לניק, הוא מעצבן. (עובר אפילו את השיא של גוד-איט-גוד.) 2. אלגרו ושנפלד מדברים על כת של נוצרים ש/קדמה/ לנצרות שייסד ישו (ושגרסתה המוכרת לנו היא בעצם מיסודו של פאולוס). ישו (ואולי גם הוריו ואחיו) השתייך לכת קדומה זו, ולכן כשהוא יצא אל מחוץ לחוג הנ"ל הוא כונה "הנוצרי". (כשם שיהודי בודד בסביבה לא יהודית יכונה "אהרון היהודי" למשל). כת הנוצרים היתה אחת מכמה כתות בעלות שמות מסוג זה. עוד כת, המוזכרת ב"פאנאריון" של אפיפניוס היא כת ה"נצריה" (Natsaraya). (השם ארמי, ובאנגלית תורגם ל-Nazareans, בניגוד ל-נוצרים שביניהם גדל ישו, שהם כאמור Nazoreans). כת הנצריה עדיין היתה קיימת בצפון א"י בתקופת אפיפניוס, סוף המאה ה-4 לספירה.יש טענה שה-Mandaeans שחיים כיום בדרום נהר הפרת הם גלגול של כת זו. שנפלד מפרט עוד רבות בנושא בספרו, ובסה"כ שוטח טיעון משכנע למדי. |
|
||||
|
||||
דבריך מאלפים. מענינים. אשר לניק, סתם בדיחה פרטית, בהקשר לסיפור פנטסיה קצר שכתבתי לפני מספר חודשים תוך צחקוקים חוזרים ונשנים (סיפורו הנורא של בבאלה, מפלץ החשמל העברי הראשון). יש משהו כייפי מאד בכתיבת פרוזה מצחיקה. אני זוכר שנסעתי פעם מרעננה בשנות ה-80 באוטובוס ריק למחצה, והמחזאי חנוך לוין ישב מספר מושבים לפני בצד הנגדי. האיש, שהיה שקוע בעצמו, פרץ בלי הפוגה, כל הדרך, בצחוקים קצרים, עזים ומלאי עונג, וכנראה הרכיב במוחו משפטים מצחיקים למחזה או קטע פרוזה חדש. מאידך, אין פריבילגיה משחררת זאת עומדת לרשותם של אנשים שכותבים פרוזה רצינית הרת עולם או אף טראגית: מעניין מהי ההבעה שהיתה שפוכה על פניהם אנרי ברגסון, או אלי ויזל (או ק. צטניק) להבדיל, ביושבם ליד שולחן כתיבתם? האם מראה פניהם של ז'אן ז'ק רוסו או אף סנט אוגוסטין, בכתבם את הביורוגרפיה הוידויית שלהם, היה מלא ברגשות עזים שהתחלפו זה עם זה לפי הנכתב? או שהאלגנטיות המבריקה בה כתב ז'אן ז'ק רוסו, למשל (שרבים, כגון סארטר חיקו לעיתים את הסגנון שיצר) העימה את רגשיות היתר של הנכתב חלק נכבד מהזמן? למשל קטע מהסוג הבא: "נולדתי חלוש וחולני. עליתי לאמי בחייה, ולידתי היתה ראשון האסונות שלי... נולדתי כמעט גוסס: היתה אך תקווה קלושה להצילני. נשאתי בקרבי את זרע המחלה שהשנים טיפחו... אחות אבי, אשה חביבה ופקחית, כה היטיבה לטפל בי עד שניצלתי... דודה יקרה, אני סולח לך על שגרמת לי לחיות. אני מצטער שאינני מסוגל להשיב לך בסוף ימייך את הטיפול הרך שהענקת לי בראשית ימי שלי. האומנת שלי ז'אקלין, אף היא עדיין בחיים, בריאה וחזקה. האצבעות שפקחו את עיני בהוולדי עשויות לעצום אותן עם מותי (רוסו, הוידויים). |
|
||||
|
||||
בדקתי, ואתה צודק. נסתתמו טענותי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |