|
||||
|
||||
עוד בהגיחם מבטן אימם, ניתן היה לשאול לדעתם טרם ההחלטה ובא לציון גואל. אך לא כך הדבר. אזהר במילותיי, אך דעתי היא שהתיחסותך לעניין הכאב שבמילה ובעיקר נוכח דבריו של הרמב"ם לעניין ההנאה המינית- היא דרמטית מדי. הכצעקתה ? אפע"פי שהליך המילה הוא הליך כירורגי לכל ענין ודבר, עדיין מדובר בניתוח הנפוץ ביותר בעולם. במהלך חייו ילדך הקט לבטח יתקל בסוגים שונים של כאב. חבורה על הברך גם היא כואבת, ולשבור יד או רגל ממשחק כדורגל אף הרבה יותר. האם קיים גבר נימול הזוכר את הכאב העז עת חתך הלהב בבשר? האם בשל הכאב הזה, שאומנם אין לזלזל בעוצמתו, נשאיר פתח לסיכוי הלא קטן, שבבגרותו יסבול הנער מנידוי חברתי שצורב יותר מהכאב הפיזי החולף? כאב נפשי אי אפשר לפתור בניתוח. בנוסף,מיליוני גברים נימולים ברחבי העולם נהנים מיחסי מין למרות עורלתם החסרה ואינם נראים כסובלים.ישנן כמובן השלכות נוספות הקשורות בחיי האישות. מראה ויזואלי א-נורמטיבי או לא אסטתי, של איבר מין גברי, יכול להרתיע נשים רבות. יציאת חוצץ נגד מנהגים "פסולים לכאורה" הוא דבר מבורך המעיד על מחשבה פורצת מסגרת, אך כאשר על מזבח ההקרבה מונחת נפשו הרכה של ילד העתידה להתעצב ולהתפתח בהשפעת הסביבה, הענין נעשה רגיש יותר. מדובר במלחמה עקרונית אומנם, אך העקרונית ש-ל-ך. תוצאותיה הן לא פירות שיש להתגאות בהם או כאלו שישנו סדרי עולם, אלא רק הפגנת אנטי-אינדיוידואלית המייצגת את המלחמה הפרטית שלך ורק שלך- האבא. אי-המילה , מעבר לפן הדתי, שזניח כרגע, היא בראש ובראשונה שבירת טאבו חברתי.המלחמה הזו אולי תחסוך לתינוק ניתוח לא נעים בעליל שבמילא לא יזכור לכשיגדל, אבל לא תחסוך השלכות פוטנציאליות שליליות של אי קיומו. ידידי כותב המאמר, החלטתך מכובדת היא, אך מבין השיטין נראה כי היא לוקה במניעים שאינם רק טובתו האישית של בנך, כי אם יותר התרסה הפגנתית כנגד הדת. הלוואי ואין זה כך. |
|
||||
|
||||
ההשלכות הפוטנציאליות שאת מצביעה עליהן לא בהכרח קיימות. ואגב, בדרך כלל אין מדובר בהחלטתו של האב בלבד. גם לאם יש מה לומר בעניין. |
|
||||
|
||||
כותב המאמר הולך בשיטתו של מאו- גם צעדת 1000 המילין מתחילה בצעד אחד. כשמספר הלא נימולים יעבור איזו מסה קריטית, כל מה שאת כותבת יאבד את משמעותו. |
|
||||
|
||||
צריך רק לזכור שאת אותו מסע ארוך מפורסם של מאו סיימו רק חלק קטן ממי שיצאו לדרך :-) (אבל הוא היה מסע של יותר מאלף מילין) |
|
||||
|
||||
אני מקווה שאצלנו יסיימו רבים והם לא יפעילו את אמצעי מאו על הנותרים. |
|
||||
|
||||
מבחינתי ההחלטה לעשות ברית מילה אמורה להיות התרסה הפגנתית בעד הדת, ואילו לא לעשות היא ברירת המחדל, פשוטו כמשמעו. "התרסה הפגנתית נגד הדת" - זאת דרך מחשבה מוזרה מצידך... האם הדת יודעת שהבן לא עבר ברית מילה? האם המאמר הזה הוא בעצם הסיבה לדחיית המילה, כדי שיהיה לו תירוץ לכתוב פמפלטים נגד הדת? לא. הוא ויתר על הברית כי היא מיותרת בעיניו, ואין כאן התרסה אלא שיתוף עם הורים לעתיד שמתלבטים בנושא. ברור שאת וכותב המאמר יוצאים מעמדות שונות, אבל זאת לא סיבה לזלזל בנקודת המוצא שלו. |
|
||||
|
||||
"מבחינתי ההחלטה לעשות ברית מילה אמורה להיות התרסה הפגנתית בעד הדת, ואילו לא לעשות היא ברירת המחדל, פשוטו כמשמעו." בהחלט ניתן להסתכל על זה גם כך, אלא אם אתה חי בחברה שבטית הנתונה לתכתיבים נורמטיבים מסויימים וביניהם-ברית המילה. אז, ברירת המחדל אינה יכולה להיות אי-המילה. עניין של הגדרות. כאן נכנס הפן החברתי והשלכותיו לעניין. על כך בעיקר נסובה תגובתי. ולעניין הדת- כשאדם במדינת ישראל קם ויוצא חוצץ כנגד ברית המילה, ההפרדה בין החלטתו לעניין הדת אינה בלתי נמנעת וזאת להבדיל מגוי בארה"ב שמחליט לא למול את בנו (בארה"ב מעל 60 אחוז מהאוכלוסיה הלא יהודית נימולה). טענתי כי מבין השיטין נדמה שהמניע לוקה בהתרסה כנגד הדת בעיקר בעקבות המשפט (ציטוט): "הוא גם הצליח "להוציא" ממני שהסלידה שלי מהדת היא שהניעה אותי לפקפק בנחיצות הטקס, ואמר לי שהוא מאוכזב לגלות עד כמה אני קיצוני, בדיוק כמו הקיצוניים מהצד השני שחוזרים בתשובה." כמובן שאין זה הופך את האינפורמציה בציטוט לעובדה. איני יודעת דבר נוסף על ערן שדה מעבר לפרטים הרלוונטים המעטים שנידב על עצמו במאמר. כשערן שדה פירסם אותו הוא בהכרח לקח אחריות על כל מילה ומילה שכתב ואני, בתור קוראת מהצד, מפרשת את הנקרא כראות עיניי. לרגע לא זלזלתי בנקודת המוצא שלו, שהרי גם אם המניע הוא אכן מה שנדמה לי, הוא עדיין מכובד, גם אם נוגד את השקפתי האישית. באם ישנו ביטוי\\משפט המעיד על "זלזול" בתגובתי הקודמת, הינך יותר מרשאי להאיר את עיניי. |
|
||||
|
||||
הרי ערן שדה כתב מאמר שלם, מעבר למשפט שאת מצטטת. מן המאמר כולו מתקבלת התמונה המלאה: תחילה הרצון לבצע את המילה עצמה ללא הטקס הדתי שאיננו מאמין בו, ולעשות את הדבר מתוך ההתעלמות הרגילה והמקובלת מפרטי המעשה, רק כדי "לעבור את זה כבר ודי". אחר כך ההתעניינות בפרטים, הידיעה ההולכת וגוברת כי מדובר בפגיעה בגופו של בנו (על *חומרת* הפגיעה יש ויכוח, אך לא על הפגיעה עצמה, נדמה לי), ההירתעות ההולכת ומתגבשת מן המעשה, לאור המשמעות הרפואית-מינית שלו, ואז ההחלטה, הצורך להביא את ההחלטה בפני בני המשפחה - ובמסגרת ההתפתחות הזו, הבאה לקראת סוף התהליך (!) - מגיע עניין האח ש"הוציא ממנו" מין "הודאה באשמה", בעניין הסלידה מן הדת. זאת ועוד - המאמר מתחיל באמירה ובה ביטוי שהוא, כך לטעמי, תמצית המסר שלו, הביטוי "פרטים מצמררים": "ישראלים חילונים לרוב מסרבים לדעת את הפרטים המצמררים של טקס המילה היהודית, והם מוזנים בסיפורי אימה על דחייה חברתית של הלא-נימול." איך אפשר להתעלם מכל הדברים אלה - ולדחוס את כל החשיפה האישית (האמיצה, לדעתי) הזאת של לבטים ושל החלטה לא קלה - אל תוך מסקנה אחת, כמין נפנוף יד מבטל, בדבר "התרסה הפגנתית נגד הדת"? מוזר הדבר בעיני, מוזר ביותר. |
|
||||
|
||||
אופססס, סליחה, זה ש''הוציא ממנו'' היה הגיס, לא האח... |
|
||||
|
||||
מתגובה 525097 |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |