בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 02/09/09 22:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
החשיפה המוחלטת 24/7. ההכרח להציג כל הזמן פנים שהם כמעט לעולם לא אתה "האמיתי" (בחלק מהמקרים עד כדי סיגול הפרסונה המזויפת כאילו היתה האמיתית). התחרותיות הנצחית וההכרח לא לוותר אפילו לרגע כי מי שהפסיק לשניה יתקשה מאד לחזור. הערצת ההמונים המשכרת. הפתאומיות של הצלחות כמו גם של נפילות והעדר הבטחון. אלה רק חלק מהמאפיינים. מאפיין נוסף הוא העובדה שבתעשיה הזו אין שום רצון או אפילו יכולת להחזיק בך ברגע שתפוקת ביצי הזהב שלך ירדה. מורה שנשחק עשוי לקבל תפקיד של רכז שכבה או הוראה פרטנית או לעבור להיות הספרן של בית הספר. ידוען שהקהל הפסיק להתעניין בו פשוט ימחק. אתה לא סבור ששעורי ההתמכרויות בקרב ידוענים גבוהים יותר והיכולת שלהם להקים ולהחזיק משפחה יציבה נמוכים יותר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, אין לי נתונים, מה גם שצריך לקחת בחשבון את הקורלציה ההפוכה שבוודאי יש - לתעשייה הזו אולי הולכים מלכתחילה אנשים שיותר סביר שיתמכרו ושלא יצליחו לתחזק משפחה. הצרות שאתה מתאר שם נשמעות לי - ובכן, כמו צרות של עשירים. כנראה שבלתי אפשרי יהיה לשכנע אותי שטופז לא היה בראש ובראשונה ילד מפונק שלא התבגר, ובגלל זה אותן צרות דחפו אותו לקיצוניות שאליה הגיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם צרות של עשירים הן צרות. טופז היה ילד מפונק, אבל ילד מפונק שיגיע לעבוד בעיסוק אחר יחטוף מהבוסים שלו עד שיבין שהוא צריך ללמוד להתנהג - וכאן הוא מקבל כל הזמן חיזוקים של "דודו אתה גדול, תמשיך". העניין הוא לא דודו אישית; התעשיה הזו קולטת אליה אנשים שבמקרים רבים הם אנוכיים, נרקיסיסטים וכו' - ואז מעודדת ומטפחת בדיוק את התכונות האלה שלהם. במקרים קיצוניים כמו זה, זה מגיע לידי הפעלת אלימות והתאבדות; הענין הוא שזה לא באמת חריג, זה רק הקצה של הזנב הסטטיסטי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |