|
||||
|
||||
הזעזוע קיים, וגם הסולידריות הבסיסית. כשפגע הצונמי בדרום אסיה או אפילו ההוריקן בניו-אורלינס נרתמו עשרות אלפי בני אדם לעזור מתוך מה שנראה כאמפטיה אלמנטרית. גם בישראל היו וישנם גילויים דומים. אחת מהבעיות היא שרגש האמפטיה שלנו לא בנוי לעבוד עבור אנשים ש''מוחבאים'' מאיתנו. ומה שחברת השוק המודרנית עושה טוב כל כך זה לעמעמם ולפזר את האחריות על בני אדם שנמצאים בקירבנו, שבאף אחד מאיתנו אין את הרצון או הכוח הנפשי לעמוד מולם, להביט בהם בעיניים ולהתנער מכל אחריות לגורלם. הסולידריות והאחריות שלנו מתגלות כשהן מתועלות נכון, וקל מאוד גם להעלים אותן. |
|
||||
|
||||
אני חושב שבחברות שלא ניתן להגדירן ככאלו, בהווה או בעבר המצב קשה הרבה יותר. זה נכון במיוחד בטרם התקשורת והאיכפתיות המודרנית - חוצת הגבולות, המעמדות והמינים, שאז היו עוד הרבה יותר ''מוחבאים''. אבל גם הסבל הגלוי ברחובות לא עורר דבר - מזה של דורבן צולע ברחובות קניה ועד זה של האשה בבית הפיני, שלא זכתה ללמוד קרוא וכתוב וחייה ובריאותה מוקדשים לשירות גברי המשפחה. |
|
||||
|
||||
זה לא מדוייק לגמרי. ניתן לדמיין שבחברות פרימיטיביות יותר ההתארגנות היא מקומית יותר. הסבל האנושי מוכר יותר, ואנשים פוגשים בחולשה ובאנשים שיש לטפל בהם יום אחר יום. אדם במזרח התיכון לא ידע על אישה סובלת בפיליפינים, אולם הוא ידע ויחוש אחריות לגבי שכנו או חבר השבט שלו. |
|
||||
|
||||
אינך צריך להרחיק לחברות הפרימיטיביות; בבלוק שלנו כשהייתי ילד, היתה האיכפתיות והעזרה ההדדית גדולות בהרבה (שנות ה-60 לפני היות טלפון בכל בית). |
|
||||
|
||||
כמה אנשים הכרת? מכמה מהם היה לך אכפת? |
|
||||
|
||||
הייתי אז ילד אבל הכרתי את האנשים שגרו בשכונה שלנו. אתה רוצה סטטיסטיקה? כל אסון או צרה שנפלה על מישהו בשכונה- אני מתכוון לכעשרים בלוקים-הרגשנו כאילו נפלה על כל השכונה. שנות ה-60 . אולי נראה לך בלתי סביר אבל כך זה היה. לא באתי להציג גן עדן כי לא היה. זהו אספקט אחד בלבד. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |