|
בין הספדים מזויפים לרשעות קרה ושמחה לאיד אהבתי לקרוא את שי גולדן, שמנווט בשדה המוקשים הזה עם הרבה אינטלגנציה רגשית (בכתיבה, לא יודע אם בחיים). "לדודו לא היתה סבלנות. הוא התייסר עכשיו וסבל כאן, וביקש מזור וסליחה וכפרה נכון לרגע זה. כמו שלמד בטלוויזיה - הדרמה מתרחשת בהתראות קצרות, בהבזקים מהירים, בפיצוצים ממוקדים, ואז מפנה את מקומה לשקט שלפני סערת השידור הבא, הדרמה הבאה. דודו טופז, הגבר בן ה-63, לא הצליח לאזור די סבלנות כדי להביט בתהליך מתפתח, כדי להשגיח בחיים הציבוריים פועלים את פעולתם האיטית, אך השיטתית. התיאבון שלו לסיפוק הדחף הביא אותו להתאבד. שיקול הדעת שלו, זה שהוביל אותו לא להבין מה אמרו לו מנהלי התוכניות בטלוויזיה כשהראו לו את הדרך החוצה, לא עבד גם אתמול בבוקר. אחרי הכל, דודו טופז האדם שגה בדיוק באותו המקום בו שגה "דודו טופז": הוא לא הבין שהוא לא מבין. וכשבחר להסתלק בדרך זו, אולי סגר את המעגל של עלילות חייו בדרך המדויקת ביותר - התאבדות בשידור חי - אבל פספס את ההזדמנות להינצל, להפריד בין "דודו טופז" לדודו טופז ולהפוך לגבר בן 63 שמתמודד עם החיים בדרך בה אנחנו, שאר בני התמותה, מתמודדים יום-יום, שעה-שעה גם בשעות בהן הטלוויזיה לא פתוחה על ערוץ 2 כדי להשכיח מאיתנו את חיינו."
|
|