בתשובה לאלמונית, 09/08/09 1:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדובר על סוג שכירות שנהג בארץ עד לפני למעלה מארבעים שנה (1968); מאז ועד היום, רק מי שהיו אז דיירים מוגנים (וצאצאיהם) עדיין נהנים מכך (או אם תרצי - בעלי הנכסים עדיין סובלים מכך שהנכסים מושכרים כמעט בחינם). לא נראה לי שהסיפור הזה רלבנטי במיוחד לזכויות של עובדים זרים היום. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא רלוונטי משפטית (זה ידרוש תיקונים והתאמות), אבל רלוונטי מוסרית, רלוונטי במובן מידת הרחמים, רלוונטי ברוח דברי האלמוני שמעליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה למה לבחור את החוק הנידח הזה דווקא (אפילו לפני שנכנסנו לשאלה של מה המקורות שלו ומה היתה המוטיבציה שעמדה מאחוריהם באותם ימים שעוד טרם המדינה) מתוך אלפי הדוגמאות האחרות של יחסים זמניים שמסתיימים בלי שמישהו יוכל לטעון שעצם הקיום של היחס הזמני יוצר מחויבות קבועה. היתה לי דודה שעבדה כאחות בקיבוץ. במשך כמה שנים היא ומשפחתה גרו שם עד שאחד הצדדים (לא יודע מי) החליט להפסיק את החוזה והיא עברה לעיירה הסמוכה ועבדה בבית חולים בסביבה. האם העובדה שהיא עבדה בקיבוץ הקנתה לה זכויות של חברת קיבוץ? ברור שלא. היא חתמה על חוזה, היתה הסכמה הדדית על הזכויות המוקנות ואלה שאינן מוקנות, וחברות לא היתה ביניהן. אילו הקיבוץ היה מפריט אדמות במיליונים והיא היתה תובעת נתח מהכסף בית המשפט היה מגלגל אותה מכל המדרגות. אין כאן שום קשר למדת הרחמים; מי שרוצה להפוך לחבר בקיבוץ צריך לעשות את זה על פי התקנון של הקיבוץ, דרך ועדת הקבלה של הקיבוץ ובהסכמת חברי הקיבוץ. אדם לא יכול לתבוע חברות בקיבוץ נגד רצון החברים רק כי הוא עבד שם כמה שנים - במיוחד אם הוא בא בהסכמה מפורשת שהעבודה *לא* מקנה לו חברות כזו. האלמוני טוען בעצם שזכות כזו קיימת - אבל עד עכשיו הוא לא נימק אותה בשום צורה מעבר ל-"הוא השתלב בחברה והוא כמוני וכמוך". הדודה שלי השתלבה יופי בחברה הקיבוצית אבל חברה בקיבוץ היא לא היתה, ומי שרוצה לטעון שהיתה לה זכות להפוך לחברה נגד החלטת החברים ובניגוד למה שהיא עצמה הסכימה מראש צריך לנמק את זה באופן קצת יותר משכנע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוף, אני מבינה שהחוק שנועד להגנת אוכלוסיה מעוטת-אמצעים איננו רלוונטי לעובדים הזרים, אבל לעומת זאת דודה שהיא אחות (מוסמכת?) בקיבוץ ובבית חולים, היא, כאחד מביטוייה החביבים של העפרונית - הו-כמה-רלוונטית. כנגד ההגיון הזה אני באמת נאלמת דום ופורשת, נכלמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, את זו שלא הצבת כאן אפילו טיעון אחד לא דמגוגי, חיפשת דרכים לברוח מהדיון באלגנטיות, וכשמצאת דרך כזו, מופרכת ככל שתהייה, ניצלת אותה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |