|
חן,
אני מסכים עם טענתך שבאובייקטיביזם היחידה הבסיסית היא האדם הבודד. כל הפיתוח של איין ראנד את תפיסותיה יוצא מאיזשהו רובינזון קרוזו תיאורטי החי על אי בודד ומוסרו הוא מערכת הערכים שנועדה לשימורו העצמי. מגעים עם הזולת, חיים חברתיים, אינם אמורים לפי ראנד לשנות את עקרונות המוסר שמוכתב מצרכיו של יחיד בודד זה. אכן לשיטתה אין כל משמעות ללאומיות.
המעניין הוא שגם מרקס לא הכיר בחשיבותה של הלאומיות, לשיטתו זו היתה אידיאולוגיה כוזבת. לפיכך קרא ל"כל פועלי העולם להתאחד". שתי מלחמות העולם טפחו על פניה של תפיסה זו; התברר שהתודעה הלאומית (מדומיינת ככל שתהיה) חזקה מאשר התודעה המעמדית. זו עובדה היסטורית. עניין הלאומיות גם היה סלע מחלוקת בוויכוח בין סטאלין לטרוצקי. כשסטאלין דיבר על "קומוניזם במדינה אחת" הוא פשוט שם את הדגש על הלאומיות, בעוד שטרוצקי דבק בדוקטורינה המרקסיסטית. הגישה של סטאלין נצחה. גם מאו צה דונג הבין מהר מאוד את כוחה של הלאומיות, והמפלגה שלו העלתה אותה על נס. המשטר הסיני היום הוא יותר לאומני מאשר קומוניסטי.
ובקצרה, גם אצל מרקס וגם אצל ראנד ההוויה (המציאות הביולוגית והכלכלית) קובעת את התודעה. לעומת זאת מי שמכיר בכוחה של האידיאולוגיה הקבוצתית מניח שהתודעה קובעת את ההוויה. לדעתי, כל אחת משתי ההשקפות הללו קיצונית, ובמציאות ההוויה והתודעה מקיימות ביניהן יחסים דיאלקטיים (יחסים היוצרים את אותה מורכבות שאליה התייחסת).
|
|