בתשובה לטווידלדי, 30/07/09 13:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הידע שלי בארמית דל מאד, אבל אם הבנתי נכון הטענה שרוב האנשים לא יכפו יחסי מין על נשותיהם העייפות דוקא מלמדת שהדבר תלוי ברצונו הטוב של הבעל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלך היא לא בארמית אלא בלוגיקה הלכתית. אילו היה הדבר תלוי ברצון הבעל, היה מובן מאליו מדוע אמרה שהיא טמאה במקום להגיד שאין לה כוח, ולא היה צריך לתרץ שלא רצתה לצער אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה אמרת. גם לוגיקה הלכתית היא לא הצד החזק שלי. אנסה להבהיר מה אני קורא בכתוב, ואודה לך כשתצביע על הטעות שלי. האישה הספציפית הזאת, אשתו של שמול'יק, היתה עייפה באותו המעמד. במקום להגיד לו, כדרכן של בנות ישראל הפוחזות "בחייאת, אני עייפה מחץ וכואב לי הראש וכוכב נולד מתחיל עוד שלוש דקות, אז למה שלא תכנס לאתר ההוא באינטרנט, ותעזוב אותי בשקט?" היא פחדה שמא הבעל ייעלב מעצם הרעיון שלא בא לה עליו באותו זמן, ובחרה בשקר לבן מהסוג שישיג את התוצאה המקווה ביעילות המירבית. עד כאן בסדר? אתה טוען, עד כמה שאני מבין, שבנוסף למניעת הצער מהבעל התירוץ בו בחרה הוא בעל היתרון המכריע: כנגדו לא ייתכן שום ויכוח ודברי כיבושין, שלא ללדבר על הפעלת כוח פיזי. אם היא טמאה העניין סגור וכוכב נולד פתוח. בזה אני לא מפקפק בכלל (למה אני לא מפקפק בכלל? כי על הלכה ברורה שלא לקיים יחסי מין בזמנים כאלה לא ייאמר ש"רוב אינשי" מקיימים אותה, אלא ברור ומובן ש*כל* אינשי מקיימים אותה - מלבד איזה פרומיליון קטנטן ובטל בשישים ריבוא של עבריינים שחבל לשחת עליהם מלים). אבל עניין ציעור הבעל עדיין חי וקיים ובעל משמעות, במיוחד כשמדובר בשמול'יק שלנו שאישתו אוהבת אותו והוא באמת אחד מאותם צדיקים שמעשי אונס לא עולים על דעתם בכלל. לא עליו אחנו דנים כאן, אלא על מה שמתגלה כבדרך אגב לגבי ציבור אחר, ההוא שהוא לא "רוב אינשי". אני חושב שגם אם אין איסור הלכתי לאנוס את האישה, עדיין רוב אינשי יימנעו מכך. אתה חושב אחרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אחרי שהוא כבר ציין שיש איסור לאנוס את האשה, הוא שואל, "למה היא אמרה שהיא לא רוצה", שסוגר עניין. המוקד פה הוא העברת האחריות ממנה לגורם חיצוני שלא בשליטתה, וכך מניעת עוגמת-נפש מזה שלא בא לה עליו, כפי שאמרת - אבל העניין הוא בחירת תירוץ שלא יעליב. והוא ניגש לזה לאור העובדה שודאי אסור לאנוס, וודאי שרוב האנשים לא יעשו ככה, ובפרט איש מעלה כבעלה. אם לא היה איסור, הוא יכול היה לתרץ "שאם יגבר עליו יצרו" (ויש בגמרא לא מעט סיפורים על אמוראים שגבר עליהם יצרם, הם כמסתבר לא יצאו מסיפורי צדיקים חרדיים), ואז להסביר שזה התירוץ הכי אפקטיבי כי הוא *מונע את האפשרות*. אבל כיוון שמבחינתו מבחינה הלכתית זה אסור וזה אסור, אז אין יתרון לתירוץ 'אני נידה', על תירוץ 'לא בא לי', ולמעשה יש בו חיסרון, כי כשתחליט לספר לבעלה שהיא לא הייתה נידה, אסור יהיה לו להאמין לה ותבוא להם עוד תקופת ריחוק מיותרת. אז השאלה שמעסיקה אותו, היא למה לבחור *בתירוץ הבעייתי דווקא*. ואם בעלה היה מהסוג שאונס (בתנאי שאין איסור כרת, ואגב יש מעוותים כנ"ל, פה ושם, נתקלתי פעם בקייס כזה שהגיע לביה"ד הרבני), אז זה היה מובן. אבל לאור זה שלא הוא ולא רוב אנשים הם כנ"ל, אז למה היא בחרה בתירוץ הפחות מוצלח מבחינתה? ובנוסף, לאור העובדה שלאורך כל השרשור הזה אנשים חושבים שאם לא כתוב אז "רוב אינשי" אוהו יאנסו, זה בהחלט רלוונטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש גם להזכיר את שלישיית המילים ''אף לא בדברים'', שגם היא קשורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה סיפור פתלתול. לא הבנתי את התיאור שלך (את התיאור במקור דווקא הבנתי, פחות או יותר, למרות הארמית) ולא את הטיעון, אם יש בו איזה טיעון. אפשר הסבר מקוצר ומפושט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוגיקה משפטית היא לפעמים פתלתלה. אנסה בכל זאת. מה שמעניין את הרב פיינשטיין היא השאלה למה האשה בחרה בתירוץ הגרוע ('אני טמאה'), שאוסר אותה אחר-כך למשך התקופה אלא אם יש לה הסבר טוב למה שיקרה, ולא אמרה פשוט 'לא בא לי'. אחרי שהוא כבר ציין קודם במפורש שאונס אסור, הוא שואל למה היא פשוט לא אמרה 'לא בא לי' - הרי רוב אנשים, וודאי מישהו צדיק כשמואל, יראו סוף-פסוק באמירת 'לא בא לי', ואפילו לא ינסו להפעיל לחץ מילולי, שלא לדבר על פיזי. ואז הוא מסביר, שהסיבה הייתה שלא רצתה לגרום לו צער (הסוגיה הזו יותר מפורטת בגמרא). כלומר, השאלה שהוא בא לתרץ איננה 'איזה נימוק יביא לה סיכוי להימנע מאונס', אלא 'למה פשוט לא לומר 'לא בא לי', בפרט כשלא צריך להיות תלמיד-חכם גדול כדי לראות בזה סוף פסוק' (ואפילו לפני 1500 שנה, מסתבר). אני מקווה שהפעם אני ברור יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד, לדעתי ייתכן מאוד שהרב פיינשטיין טעה. אנחנו איננו יודעים את כל פרטי חייהם האינטימיים של שמואל וזוגתו לאורך שנות נישואיהם, והאפשרות הסבירה בעיני לא פחות מן האפשרות של רצונה שלא לפגוע בו - היא האפשרות שהיתה עייפה מאוד ממטלות הבית וגידול הילדים, ושאמרה את מה שאמרה ע"מ לפטור עצמה מרצונותיו המיניים של שמואל למשך עוד כמה ימים. הרב, עם כל גדולתו, מכיר רק את שמוליק שבחוץ, את שמוליק החביב, שמוליק הנעים, שמוליק התורם לבית הכנסת, שמוליק הצדיק - ואינו מכיר לפרטי פרטיהן (כך יש לקוות - כך יש לקוות *מאוד*) את עלילות הזוג שמוליק-את-שמולק'ה בשלאפצימר. הרי נאמר: "כל שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", והשמוליקים הצדיקים-בני-צדיקים הללו - יש להם לא מעט הפתעות באמתחתם וקרפיונים שובבים ובלתי נלאים במכנסיהם, ואשה הנשואה שמונה, עשר, חמש-עשרה שנים וכבר תורגלה בכל הפטנטים, לפעמים קצת נשבר לה הזית מכל מלאכת הטחינה, הריסוק, הערבוב, התיבול-פלפול והחימום-עד-לנקודת-הרתיחה האקסטאטית של הגפילטע-פיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסתכל על יחסי מין בין שני חרדים בעיניים אנתרופולוגיות מתנשאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה חרדים? סתם זוג עירקים. שמואל (אמורא) [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא דיבר על שמואל אחר, לדעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הבורות אני מסיק שאתה אותו אלמוני מ-תגובה 519336 אין לי ספק שאפילו לא קראת לא את המקור בכתובות ולא את אגרות משה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אנא ספר בקיצור גם לו וגם לנו, בלי הפניות (או עם הפניות, אבל, אם מותר לבקש, שההפניות יבואו בתוספת או כסימוכין לדבריך, ולא במקומם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה, בקיצור נמרץ. אגרות משה כותב, והסוגריים במקור: "ומה שהוצרכה דביתהו דשמואל (כתובות כב ע"ב תוד"ה ואפילו) ... שאין לה כח להתקרב לבעלה, שהיה מגדולי האמוראים" - משמע מדובר באמורא שמואל הנזכר במסכת כתובות, ולא בשמואל החרדי מן השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך מזכירה לי איזו בדיחה שאינני זוכר את כולה, אבל בסופה מישהו אומר "לא התכוונתי שזה יהיה _כל כך בקיצור_" - אבל תודה, בכל מקרה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 518699 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שאתה מתלוצץ. כך או כך, באמת אתה יכול לעיין במקורות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר תרגום לארמית בלינק הראשון? (לא הבנתי מה בלינק השני סותר את הסיפור שכתבו כאן, אבל אולי גם זו בעיה של הבנת הנקרא והלשון) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל עלי שהאישה בחרה תירוץ שלא יעליב את בעלה, אבל משם ואילך אני לא מצליח לעקוב. איפה הוא כבר ציין שיש איסור לאנוס את האישה? ואם יש איסור חד משמעי כזה, מה פשר "רוב אינשי"? ואם "יגבר עליו יצרו" הוא בעיה קימת, למה היא תופסת רק במקרה של מעבר על האיסור לאנוס את האישה אבל לא על מעבר על דין נידה? האם נוכל להסכים, לכל הפחות, שגם אם הזרמים העיקריים בהלכה אינם רואה בעין יפה כפיית יחסי מין על האישה, הם לא מתיחסים לזה באותה חומרה כמו אי ספירת חמישה נקיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. למה להגיד רק "הזרמים העיקריים בהלכה" כאשר לית מאן דפליג? למה רק "לא רואה בעין יפה" כאשר יש איסור מפורש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כי הובאו ציטוטים של כאלה שפסקו אחרת. 2. כי לא ראיתי איסור מפורש, אלא נסיון להסיק בעקיפין על קיומו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיינ/י למשל במקורות שב- תגובה 518699 וקבל/י תשובה ל-2, ומשם תבינ/י שטעית גם ב-1. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא הבין לא יבין, ואם הבין לא יודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודה, לא דייקתי כשאמרתי שאין מקורות חד משמעיים. מצד שני, מסתבר שיש גם מקורות שפסקו אחרת, ובעיני הבורות סיפור אישתו של שמואל דוקא שייך לאלה. מצידי הנושא מיצה את עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה על הבאת המקור המלא. אלת"ח, והיה מעניין מאוד לקרוא את כל הסוגיה. לרגע אחד שוב מתחשק לי ללמוד ש"ס ופוסקים 1. ... עבר הרגע. למרות שנהניתי, יש משהו שהפריע לי בכל הדיון ההלכתי. כל שאלת הטומאה והטהרה סובבת סביב נאמנות האישה, מתוך הנחת היסוד ההלכתית שלפיה אם העידה שהיא טמאה אינה יכולה לחזור בה, אלא אם נתנה נימוק משכנע לכך ששיקרה. הפלפלנות המשפטית הזו, שהיתה בהחלט מקובלת עלי בדיני איסור והיתר הקשורים לעסקי ממון, נראית לי לא במקום כשמדובר בענייני זוגיות 23. גם אילו הקפדתי על דיני נידה לפרטיהם ודקדוקיהם, ברי לי שהאחריות להחליט מתי אני מאמין לאשתי נתונה בידי ולא בידי הרב (גם אם הוא רב בכבודו ובעצמו). אני יודע שיש מושג רחב יותר של "נאמנות", ובו צדדים שונים ("איתחזק איסורא", "בידו", "מיגו"). אף על פי כן, החדירה של הדיון המשפטי לתוך האינטימיות הזוגית צורמת לי. 1 בנוסח שנגנב מהאינטרנט, לא זוכר איך דרויאנוב מספר את זה: - כמה הייתי רוצה שוב לבלות לילה עם בריז'יט ברדו! - וואלה? בילית לילה עם ברדו? - לא, אבל כבר רציתי. 2 האם ייתכן שהמקרה הגיע לפני רב מפני שהאישה תבעה משמואל לשכב אצלה להיות עמה? אולי, אבל אז לא מובן איך יכול היה שמואל "להחמיר על עצמו". 3 בכוונה איני אומר "דיני אישות", כי לאלה יש לפעמים היבטים ציבוריים החורגים מהתחום הזוגי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה קורא מקור ראשון. אולי יצא לך במקרה לקרוא את הרב דב ברקוביץ' בסוגיית "חמש פרוטות" (גליון פרשת חוקת)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי עכשיו, בעקבות התגובה שלך. אמנם הכתבה עוסקת בנושאים הקרובים לסיפורנו (חובות ונאמנות בנישואין), אבל לא הצלחתי למצוא יותר מקשר אסוציאטיבי. היה כזה, או סתם נזכרת בכתבה? (לא שאני מתלונן...) בקשר לעיתון - בעבר הייתי קורא אדוק. לטעמי, הוא היה המעניין והמקורי ביותר מבין עיתוני סוף השבוע בארץ. לא ניתן להשיג אותו ביישוב שבו אני מתגורר היום, לצערי. המהדורה הדיגיטלית לא נוחה לרפרוף, אבל מי שישלח לי באימייל המלצות על מאמרים מעניינים יזכה בתודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קשר. לא הייתי מטריח אותך לחינם. הדיון ממשיך לשאלה עד כמה נישואין הם עיסקה כמו עסקאות בדיני-ממונות ולכן מתי מוצדקת התערבות חברתית של בי''ד במרחב הזוגי. אני שולח לך במייל את המשכו של הדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחריות להחליט מתי אתה מקבל את דבריה של אשתך היא תמיד בידיך. השאלה היא האם אתה מחליט לפי התרשמותך מכנותה או לפי קריטריונים מוגדרים; אם אתה מחליט לפי קריטריונים מוגדרים אז הדיון כבר עבר למסלול המשפטי, ושם השאלה מי יקבל בפועל את ההחלטה היא שאלה פחות חשובה - גם אם לא תעביר את השאלה לרב, אתה תחליט בעזרת אותם כלים בלתי-אישיים שהוא ישתמש בהם. אבל אם אתה נמצא בתוך השדה ההלכתי אתה כבר מראש משחק (גם) במגרש המשפטי. הבעיה כאן היא שהזוג נכנס לתוך סיטואציה פרדוקסלית. עקרונית ההלכה מאמינה לאשה ללא סייג: אם היא אומרת שהיא נטמאה אז היא נטמאה והבעל (וגם כל אדם אחר, לטומאה יש משמעויות שמעבר לזוגיות שביניהם) צריך לפעול על פי כל המשמעויות של המצב הזה. שים לב - כבר במצב הזה אתה נמצא בתחום המשפטי, ההלכה מחייבת אותך לקבל את מה שהיא אומרת. אבל מה קורה אם כשהיא כבר בסטטוס של אשה שנטמאה היא אומרת "לא נטמאתי"? נוצר כאן מעין פרדוקס השקרן. או שהיא משקרת עכשיו או שהיא שיקרה קודם - כך או אחרת אי אפשר כבר להחזיק בעמדת המוצא שמיחסת באופן אוטומטי אמינות למה שהיא אומרת. אז מה אתה עושה? פועל לפי ההתרשמות? זו דרך אפשרית לפתור מצב כזה אבל מאד בעייתית; אם ככה אז היית צריך לפעול כך מלכתחילה, כלומר להאמין או לא גם להצהרה המקורית רק על סמך התרשמות. ההלכה לא מעונינת בזה. ההלכה רוצה ליצור מצב בסיסי של אמון בין בני אדם, ולכן היא קובעת שעד אחד נאמן באיסורים - אישה על טומאתה, אדם שאתה מתארח אצלו על כשרות המזון שהוא מגיש לך וכו'. אתה אולי מפסיד קצת באינטימיות ובאישיות של יחסים מסוימים, אבל אתה מרוויח במבנה הבסיסי של החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מנין ההיתר להחליט לפי ההתרשמות שלי מכנות האישה. להבנתי, מי שמקבל עליו את הסמכות ההלכתית ללא סייג אינו יכול שלא לפעול לפי הקריטריונים המוגדרים, אשמח אם תפנה למקור שמאפשר לאדם להחליט אחרת. המטרה שאתה מציג ראויה, אבל לא נראה לי שהיא אכן מושגת. "ירא שמיים" אמיתי שההתרשמות הסובייקטיבית שלו שלילית, לא יזנח אותה לטובת הסטייק בזכות הכשירות המשפטית של עדות הטבח. חוץ מזה, למה שהכלל לא יהיה "מראש נאמין, ואם האדם טוען ששיקר שאל את עצמך אם אתה מאמין לו"? זה נראה לי טבעי יותר, כי דרך כלל אני מעדיף להאמין. אם יאמרו ששיקרו, יהיה מקום לדרוש ולחקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתר? אני לא הצעתי כאן היתר הלכתי. אני טוען שאדם יכול להחליט בעצמו אם הוא מאמין לאשתו, בידיעה שהוא חורג מכללי המשחק ההלכתיים המקובלים. ההלכה כמערכת לא יכולה לאפשר את הגמישות הזו, בוודאי לא אחרי שהאשה אומרת דברים סותרים; אבל לא כל האנשים בוחרים לשחק לפי כללי המשחק של המערכת. אין מה לצפות למקור מתוך המערכת שיתיר לא להשתמש בכלים שלה; אבל האחריות של האדם הדתי היא לא כלפי המערכת אלא כלפי עצמו ואלוהיו. זה גם משיק לשאלה אחרת, רחבה יותר - האם ההלכה מגדירה בעצמה סטטוס או מנסה "לחשוף" אותו. אפשר לטעון שסטטוס הלכתי הוא דבר שקיים אוביקטיבית, והמערכת ההלכתית מנסה לתת לך כלי לזהות אותו ברמת הסבירות המקסימלית. במצב כזה, אם אתה בספק אם האשה טמאה או לא אז הכללים ההלכתיים נותנים לך איזשהו שקלול של הנסיון הקיים במצבים כאלה שאמור לתת לך בטחון במסקנה. תאור כזה יכול להשאיר פתח לבחינה עצמאית של הסיטואציה ומסקנה אחרת. גישה שניה היא שההלכה מגדירה את הסטטוס בעצמה, כלומר אם הכללים ההלכתיים קובעים שהאשה טהורה אז היא טהורה גם אם במציאות היא ראתה דם. הרבה עסקו בזה בחקר הפילוסופיה של ההלכה אבל הבעיה היא שכשאתה מתבונן בפסיקה לאורך הדורות אתה רואה לא מעט דוגמאות להתיחסות כזו ולהתיחסות כזו ולא ניתן לבנות מודל עקיב. "ירא שמים" שמקבל את התאור השני שהצעתי - ההלכה יוצרת את הסטטוס ולא רק חושפת אותו - יקבל את עדות הטבח; למרות זאת אתה צודק בכך שרוב רובם של יראי השמיים במציאות לא יעשו זאת. לדעתי, המערכת ההלכתית החברתית היא במדה רבה אוטופית, כלומר היא לא באה ולא מסוגלת לארגן מציאות בפועל אלא מנסה להגיד איך היה ראוי שהמציאות תתארגן באיזושהי חברה אידאלית. לכן היא לא באמת מסוגלת לנהל מערכת כשרות על פי העקרון של "עד אחד נאמן באיסורים" (ולא בממונות כפי שכתבת בתגובה קודמת); קבלת העקרון הזה היתה מחייבת אמון אוטומטי בכל מי שאומר לך שכשר אצלו. בדומה לכך, לא ניתן לנהל מערכת פלילית כאשר העונש שמוטל על גנב הוא בסה"כ כפליים משווי הגנבה. לכן, מבחינתי, "עד אחד נאמן באיסורים" הוא עקרון שמצביע על איזו חברה ראוי לקיים יותר מאשר משהו שמכוון את התנהגותם של יראי השמיים בפועל. ההלכה לא מסוגלת לומר "שאל את עצמך אם אתה מאמין לו", בוודאי כאשר לך וגם לו יש אינטרס מובנה. אפילו בלי אינטרסים זה היה יוצר מצב של "נתת דבריך לשיעורין", כלומר - סוביקטיביות שאינה מאפשרת לקיים מערכת קונסיסטנטית; בהינתן האינטרסים של הצדדים זה הופך לבלתי אפשרי לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום תשע נשמות אשמח לשסות אותך בבחור הזה, אולי תפיק מכך הנאה רבה - |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משסים אותי במישהו, אפשר להפנות אותי לקרוא מה שהוא כותב ואולי יעניין אותי להגיב. אני גם לא נהנה מסתם כך לריב עם אנשים, בפרט כאלה שרואים שהם כותבים בדם ליבם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על לא דבר. ''הפה שאסר הוא הפה שהתיר'' הוא אחד מהכלים לבחון נאמנות (למעשה זה נושא הסוגיה בכתובות אם הסתכלת). ברור שבתוך האיניטימיות הזוגית אתה משתמש בהרבה כלים אחרים, אבל עדיין זה אחד מהם. בעצם אין כאן הבדל מהותי לעומת דיין הדן דיני ממונות, גם שם יש ארסנל של כלים נוספים שעומדים לשימושו. אגב, אפשר לפרש ששמואל הזדהה איתך, ולא השתמש בנאמנות ההלכתית אפילו שהיה יכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הבעיה שלי! אני רוצה שיהיה הבדל בין הכלים שמשמשים בדיני ממונות ובין הכלים שמשמשים בזוגיות. גם אני חשבתי שיש דמיון מסוים בין הגישה שלי לזו של שמואל. אבל הדיונים ההלכתיים בשאלה "למה החמיר שמואל" מראים ש"שמואל", בניגוד ל"יראי השמיים" שהזכרתי בתגובה 519375 לא היה נמנע לולא חשב שחובתו לעשות כן (אני מתכוון לדמות "שמואל" בביטויה הספרותי-הלכתי, כמובן, לא לאיש עצמו שאיננו מכירים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, משגל אנאלי הוא מותר, עקרונית, כפי שכבר הוזכר כאן - אז האם משגל אנאלי הוא מותר או אסור כשהאשה בנידתה? (בוא נחזיר לצורך העניין את הסדין המפורסם עם החור, שיש הטוענים שלא היה ולא נברא מעולם - ובוא נניח לרגע שהאשה מכוסה היטב בסדין ורק אברו של הבעל, שיצרו מציק לו מאוד באותו יום - חודר דרך החור שבסדין אל הנקב שבגופה, והוא, הבעל, אינו נוגע באף איבר אחר ובייחוד באף איבר חיצוני מאבריה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערב חג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה היה הקייס שהגיע לביה"ד הרבני?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו כמה שזכורים לי. אחד עתיק, בן כמה עשורים, על בעל שהיה נוהג לאנוס את אשתו בטענה "הרי היא אשתי *שלי*", ואחת לכמה זמן מגיע בעל אנס (אבל פחות מטומטם כנראה) וחוטף על הראש.* *ועם מצב בתי-הדין הרבניים, מן הסתם אחת לכמה זמן מגיע בעל אנס ולא חוטף על הראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, בקריאת מקורות כאלה, מה שהכי קשה להתרגל אליו הוא שהרבה טענות עוסקות במציאות הלכתית היפותטית, כגון: "גם אם לא היה איסור לשכב כאשר לאישה אין חשק, ההתנהגות האנושית הסבירה היא לוותר במקרה שהאישה לא רוצה". שים לב שכל הטיעון נאמר במסגרת ההיפותטית. זה דבר ראשון. לעצם העניין. "רוב אינשי לא יכופו נשותיהן אף לא בדברים" - זאת אמירה בתחום ההתנהגות האנושית. עכשיו אתה מנסה ללמוד מתוך הכלל על היוצא מן הכלל. מה יעשה המיעוט? כנראה ינסה לשדל בדברים? אולי יתווכח? אולי ייכנס למשא ומתן כלשהו? אולי יאנוס בכוח? לא ניתן לקרוא בין השורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנת הטיעון "שלי" אינה נכונה. גם בלי התירוץ שבחרה בו, לא ייתכנו ויכוח ודברי כיבושין וודאי שלא כוח פיזי. זו הסיבה שהרב פיינשטיין תמה על שנאלצה להשתמש בתירוץ, ולא אמרה פשוט "אין לי כוח" (שהרי היתה מגיעה לאותה תוצאה). לפיכך פירש שבחרה בתירוץ כדי לא לצער את בעלה. אם עדיין לא ברור אז תקרא את טווידלדי בתגובה 519102 אם גם אז לא ברור, צפה בכמה פרקי "שניים אוחזין". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |