 |
|
 |
||
|
||||
 |
מהמקום שאני נמצא בו, אני לא רואה אף אחד נרתם לשום דבר, אז אני מניח שהאמת אי שם באמצע. אבל מה שאני מדבר עליו הוא מבחן התוצאה - מרבית העניים, אני מניח, טרם הרגישו את נדיבות ליבם של כל אותם רבים שאת ראית. אני מזלזל בעמותות החרדיות משתי סיבות: א. אמרתי "עמותות" עם מרכאות, וכיוונתי לאלו הפיקטיביות. ב. רבות מהעמותות הלא פיקטיביות עוסקות בעיקר בסיוע לחרדים אחרים, ולא לכלל הנזקקים. מכיוון שאני בד"כ רואה בחרדים יותר אחראים למצבם הפיננסי מאשר סתם אנשים שלא מצליחים למצוא עבודה - אני מייחס לפעילות הזאת פחות חשיבות. אני מבין איך המיסים נותנים לה את האפשרות לבצע זאת (נגיד ש) בעזרת המיסים - אבל איך המיסים מהווים לגיטימציה? תראי איך כל מגזר במדינה הזו דורש עוד ועוד משאבים לעצמו - הנגב רוצה משאבים, החרדים רוצים משאבים, הקיבוצים רוצים משאבים, התעשיינים, המורים, המרצים, הנכים - כולם רוצים כספים מהממשלה. הגדילו לעשות הנכים שמסרבים(!) לקבל הצעות שייטיבו עם הנכים שבאמת צריכים סיוע, על חשבון אלו שפחות זקוקים לו. הם רוצים שכולם יקבלו, ולא אכפת להם אם בינתיים אנשים נפגעים. ארגוני הסטודנטים מעוניינים לעורר זעקה כעת על כך שההורדה של 1400 ש"ח בשכר הלימוד, עליה הוחלט לא מזמן, בוטלה ע"י שרון. תא תכלית (תא ימני באונ' העברית) מפיץ מנשרים בהם הוא מפציר בסטודנטים ש*לא* להשתתף בהפגנות למען הורדת שכר הלימוד, משום שבימינו דרישה כזו היא בלתי הוגנת חברתית, וכי יש מגזרים שזקוקים לכסף הזה יותר מאיתנו. אני נוטה להסכים.1 אז בינתיים, הציבור לא ממש נותן לגיטימציה להעברת חלק נכבד מכספי המיסים שלו לטובת הנזקקים - הציבור בעיקר רוצה שהמיסים יחזרו אליו, ואם אפשר - בצורת מזומנים. ההגיון מאחרי זה לא ממש ברור לי: אם כבר, עדיף להלחם להורדת המיסים, ואז המזומן ישאר אצלנו בידיים... 1 לא שזה משנה משהו - הסטודנטים לא יצאו להפגין בלי קשר. אנחנו לא מפגינים על כלום, וחוץ מזה - יש שלג בחוץ! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אני לא יודעת מתי לאחרונה את היית נזקק. חלק לא קטן מהעמותות והאירגונים החרדיים (ואני מתייחסת כמובן לעמותות האמיתיות) עוזר לכל מי שפונה אליהם. אם מישהו נכה, הוא לא נכה מבחירה, אני חושבת שעל זה אנחנו מסכימים.לא? דבר נוסף- ציינתי כבר שאני לא בטוח נמצאת במקום הכי אופייני. אבל אני כן רואה אנשים שנרתמים לעזרת אלו שיותר חסרי מזל (או יכולת?) מהם. מספרם רק הולך וגדל. אז אולי זכיתי, והשנה הזו שלי מאפשרת לי לראות בתוך כל השחור כל כך הרבה יופי ואור אצל אנשים. על כל פעם שאניפותחת את העיתון ורוצה לבכות, אני פוגשת עוד מישהו שנותן מעצמו למען אחרים. לדעתי זה שווה כל כך הרבה. ולגבי שאר הדברים שכתבת- עם חלקם אני מסכימה. אבל חזרתי לפני שעה משר הטבעות-אני עדיין נפעמת. תעזבו אותי בשקט... ורוצו!!! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |