בתשובה לדורון הגלילי, 21/07/09 11:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זאת באמת היתה טענה שהופנתה אלי ביחד עם הצחוקים והלגלוג הקל, בין השאר מצידה של מישהי שלילד שלה היה שבר משולש, מסובך נורא, ברגל, והיה חשש רציני שהוא יישאר עם צליעה חמורה - "תני להם חופש, מה, תמיד תחזיקי אותם מתחת לסינר?" והתשובה שלי היא: א. כן. ב. האמת היא שהם לא קשורים ולא פחות חופשיים, רק שלא קורות איתם תאונות אידיוטיות ומיותרות, ואני מתנצלת עמוקות בפני העם והאומה. ג. והצבא? כן, תודה, שמעתי. לילדים שלי יש פאפא, וגם על זה - קבלו נא את התנצלותי הדומעת. והפאפא של הבת שלי, מה לעשות, הוא השיג טלפון של המפקדת החולירע שלה - או-הו! - הוא לא מן הפאפאס שלא יודעים להשיג טלפון כשמישהי מעצבנת אותם! והוא נתן לה, למפקדת, באבו-אבוהה, ואני מנחשת שלא רק שהיא לא העזה יותר להתעמר בבת שלי - היא כנראה גם לא התעמרה יותר ב*שום* בת. לא יותר טוב לה לסיים ככה, עם פאפא-Raging-Bull בטלפון, במקום עם כרמלה מנשה ועיתונות וטלויזיה ובלגאנים? - יותר טוב! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים להם הייתי אני עד של פאפות שהתקשרו למפקדי ילדיהם, לא רק שהדבר לא מנע מהמפקד האכזר להמשיך להתעמר בחיילים אחריםפ וגם בבנו של הפאפא, אלא שהתערבות ההורה אף החמירה את מצבו של הבן. אולי ההבדל הוא מגדרי- במקרים להם הייתי אני עד, היה מדובר בחיילים ומפקדים ממין זכר. אני לא הייתי קצין, אבל היו חיילים שהיו נתונים למרותי בעל כורחי ובעל כורחם, והיו בהם מעטים שסברו שאני קשוח מדי איתם (לדעתי ההיפך היה הנכון). עצם המחשבה על שיחה מאביו של אחד מהם בעקבות אירוע שאינו חריגה מפקודות מטכ"ל מעורר בי זעם, ואני עוד מאלו שצבאיות מעוררת בהם את רפלקס ההקאה. והנמשל: במקרים פרטניים הסתמכות על הורים מגוננים יכולנ להועיל, אבל עבור רוב האנשים וגלובלית, מדובר בתכונה מזיקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |