בתשובה לסמילי, 07/01/02 19:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באופן בסיס אני מדברת על פגם בשיטה, או על תיקון השיטה. מה שמקולקל בשיטה, היא שחיתות שלטונית גדולה, שמתאפשרת על ידי אדישות של מרבית הציבור לשחיתות, ולעוולות שלהן היא גורמת. הביטוי הברור לכך שהשיטה השלטונית קרסה , הוא חוסר ההפרדה המוחלט (או החפיפה המוחלטת) בין רשות מחוקקת לרשות מבצעת. (ישנה חפיפה נוספת, והיא החפיפה בין הממשל לצבא, אבל זה רק יסבך את הדיון בשלב זה.) טענה קצרה שממחישה את טענתי היא שהדמוקרטיה במדינה זו מתקיימת רק באקט של לשים שם של טכנוקרט במעטפה ולזרוק אותו לקופסא. הדמוקרטיה נגמרת דקה אחרי הבחירות. מייד אח"כ ולפני כן, כל המדינה מתנהלת במערבל של 'שמור לי ושמור לך', והנקודה החשובה ביחס לכך- הוא שלאזרח הישראלי שניטרלי למערכת השילטונית *אין שום השפעה על הנעשה בארצו*. זה היה יכול להיות לא נורא אם הנציגים שבחרו האזרחים כאשר שלשלו פתק לחריץ, היו באמת מיוצגים באיזשהו אופן על ידי נבחריהם לאחר שבחרו בהם. אבל ההיפך הוא הנכון. כאן מגיע מקומה של הטענה שאין הבדל בין המפלגות- שאמורות לייצג את הסקטורים השונים: למפלגות הקטנות כמעט ואין כח בכנסת, ולכן, אם אתה נהג מונית, עלה ירוק או מולדניק- בכל מקרה לא תמשול. במקרה האופטימלי המפלגות הקטנות (כנושא) הן קלף בידי הגנרלים/המטבחון/היועצים/החנפנים וכו'. אם הקלף אכן יש לו שימוש- זה כלל לא מתוך יוזמתו של אותו סקטור קטן, אלא מתוך זה שהוא נח לשימוש תעמולתי בזמן מסוים. במקרים רבים, קיומה של מפלגה המייצגת את הסקטור הוא לא ממש רכיב פעיל- כהיפותזה- גם בלי מפלגה היו המתנחלים משמשים קלף חי ויעיל בידי פרס, ביילין, שרון, שריד ומי שלא תבחר.ולכן- גם בלי ייצוג בכנסת הם היו מקבלים תמיכה, בינוי, הגנה וספא. השאלה היא עד כמה הם מהותיים לבניית תדמיתה של האמירה הפוליטית בעיני הציבור, ועד כמה מועילים באסטרטגיה בשטח. אם תחשוב באופן רציני על המפלגות הגדולות לאורך השנים- תמצא שאין כמעט הבדלים ביניהן מלבד הבדלים של דימוי. הן שתיהן פועלות באותו אופן מבחינה של הצהרות ומעשים, ומשתפות פעולה זו עם זו באופן אינטרסנטי. אני מדברת על מהפיכה במלוא מובן המילה: מהפיכה בסטנדרטים, מהפיכה בהוצאת האמת לפועל, מהפיכה בגישה שדורשת *הישגים* אמיתיים לטובת הציבור. מזה 30 שנה הסטנדרטים רק יורדים. המהפכה שאני מצפה לה, כאמור- תתרחש מתוך תובנה *חדשה* של הציבור בכך שהשיטה כפי שהיא- מרעה את מצבו החומרי והנפשי- ולכן *מהפכה*. יש כאן הכרח לשנות את הקונספט,והקונספט הוא לא בסיסמאות "דמוקרטיה" "שלום"- אלא דרישה אופרטיבית לנציגים אמיתיים של הציבור, שמטרתם היא לייטב את כל שצריך לייטב, בכל נושא ציבורי. והכל נמצא במצב קשה מתמיד (and going down) אם תקרא עיתונים תמצא שהחוק לא תקף לגבי חברי השלטון. "בשביל זה יש חוק"-אמרת. 1.הם רובם כל הזמן מואשמים בעבירה על החוק, (ולעיתים קרובות מורשעים),2. הם מחוקקים חוקים אשר מייטבים את חסינותם מפני אותו 'חוק' אמורפי שאליו אתה מתייחס 3. ומאבטחים בחוק את מושביהם, אשר (א) מנטרל לציבור את הגישה לבחור נציגים אחרים, ו(ב)-חוסם את גישתו של הציבור אל המערכת עצמה: חלוקת משאבים ומדיניות. זו אינה הוצאת דיבה- זו מציאות. וזו דמוקרטיה (כך אתה טוען) וזו דעתי. אתה צריך להסביר את עצמך הרבה יותר טוב כשאתה טוען להוצאת דיבה. איפה כאן יש דיבה? או במילים אחרות- איפה אתה חי? האם בכנות אתה טוען שהכסף הלאומי מושקע לטובתינו? - הבא דוגמאות. האם אתה רואה שיש כאן חזון תרבותי, שעליו עמלים נבחריך?- מהו? אכן- האשמה היא בכולם- באדישות. יחד עם זה, מים מגיעים עד נפש, והעייפות המצטברת, היאוש ממחסור בפתרונות שגרמו לאדישות עד עכשיו, כבר אינו תירוץ לאי עשיה ואי מחאה. ביחס לעניין האחרון- שום דבר איננו מושלם, אבל הכרחי לשאוף לאידאה כלשהי על מנת לפעול. והאידאה היא לא הכשלים שבשיטה, אלא דווקא הישגיה. - גם בישראל יש מספר לא קטן של חסרי בית, של סחר בנשים, של כל ילד רביעי (או חמישי)מתחת לקו העוני וקשישים שגוססים במסדרונות בתי החולים(והרשימה הרי עוד ארוכה ומזוויעה) - לפי שיטת הממשל הישראלית לאזרח אין כח בכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני הרבה שנים כתב על כך פרופסור טלמון וקרא לזה - דמוקטטורה. אבל ,לשיטתך, 1. מהם הצעדים האופרטיביים שצריך לעשות 2. מיהם האישים "בעין" שיכולים להרים מטען כבד כזה 3. מהם הסיכויים לכך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי סעיף 2 בתגובתך, הרשה לי להציע את שכני לבניין ירמיהו גונקל. הוא נושא על כתפיו הצרות את ניהול ועד הבית זה 22 שנים במסירות אין קץ ומעולם לא דבק בו ריח השחיתות. עברו הצבאי מרשים גם כן, הוא היה קצין בצנחנים (קצין רכב אם זכרוני אינו מטעה אותי). ואפילו סיסמת בחירות כבר חיברתי לו "ירמיהו גונקל למען עתיד ילדינו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר משרד פרסום שעומד בפני פשיטת רגל שישמח להעסיק אותך, בהתבסס על כישוריך כפי שהודגמו לעיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מהפכה. צריך אנשים אמיצים שיסבירו שאין ממה לפחד (ואין ממה לפחד), ובשלב הבא לצאת ולהאשים אותם, ולהחליף את השיטה (לסוציאל-דמוקרטית), ובוודאי שלבחור מחדש נציגים לכנסת- הגוף המחוקק (ואז כולם יהיו נוכחים כמעט תמיד בהצבעות) וכמובן שלגוף המבצע- הממשלה. אלה יפעלו לפי החלטות הרשות המחוקקת==נציגי העם האמיתיים. 2.לא יודעת. לובה אליאב, דורון תבורי, בני בגין (אני לא צוחקת), תמר גוז'נסקי, פרופ' עירד מלכין (אונ' ת"א החוג להסטוריה)... המצב קשה. פשוט אין.(ואני מחפשת כל הזמן) 3. בהתחשב במצבו של סעיף שתיים- אפסיים. ברגע שיתחלף האפס באחד עם הרבה אמביציה, כוונות טהורות וכח שכנוע- יצטרפו אליו רבים, ואז רוב מוחץ של העם (שיודיע בשיטות מרובות ויצירתיות ש"עד כאן!")... ואז אין מה להפסיד.קדימה למהפכה!! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מרבית הציבור אדיש לשחיתות, אז הבעיה בציבור ולא בשחיתות, ואת הציבור צריך להחליף, לא את השיטה. הגישה שצריך לומר לציבור מה טוב (או רע) לא היא פטרונית ואנטי דמוקרטית. הדמוקרטיה לא נגמרת "דקה אחרי הבחירות", היא ממשיכה, ע"י הפגנות, שביתות (שאתם רוצים למנוע!), עצומות, ארגוני לובי, ואפילו, לפעמים, סירוב לחוק. אם האזרחים לא מיוצגים ע"י נציגיהם, הם יכולים להחליף אותם. העובדה שהם לא עושים את זה, מוכיחה שהם לא חושבים ככה. "למפלגות הקטנות כמעט ואין כח בכנסת", זה פשוט לא נכון, כשאגודת ישראל הייתה בעלת ארבע מנדטים, היא הצליחה לחוקק חקיקה דתית. אולי כאן זה המקום לשאול, מה כוחן של המפלגות הקטנות בארה"ב (בה שיטת הממשל מושלמת, כזכור) , מפלגת הרפורמה השיגה ב-1992 19 אחוזים מהכל הפופולרי (22 מנדטים בישראל), ונותרה ללא השפעה על הממשל. "אם תחשוב באופן רציני על המפלגות הגדולות לאורך השנים- תמצא שאין כמעט הבדלים ביניהן מלבד הבדלים של דימוי", אני יכול למצוא לך ציטוטים דומים על המפלגות הגדולות בארה"ב ובכמעט כל מדינה דמוקרטית, המפלגות הגדולות נמצאות ליד דעותיו של רוב הציבור, וזזות עם הציבור (המצביע, לדעתי, אחת הסיבות לתזוזה ימינה של המפלגות הגדולות הייתה בגלל מצביעי הפתק הלבן). כזכור, מהפכות יכולות להגמר רע מאד. בישראל יש אופציה לבצע מהפך, שיכלול את כל מה שאת מבקשת, ללא הראשים המתגלגלים, אבל בשביל זה צריך את תמיכת הציבור. "...החוק לא תקף לגבי חברי השלטון", שוב, פשוט לא הכון, מספר חברי כנסת כבר נכלאו בעקבות שחיטות. להגיד על אדם שהוא פושע בלי לספק הוכחות, זאת הוצאת דיבה, ודמוקרטיה לא נותנת לך את הזכות לפגוע בכל אדם. אני טוען שהכסף הלאומי מושקע בהתאם לרצון הציבור (זה שהציבור מטומטם, או לא, זה משהו אחר), אם הציבור היה רוצה השקעות אחרות הוא היה נאבק נגד ההשקעות הנוכחיות (וכבר היו דברים מעולם) ובטח שהוא היה מחליף את השילטון (במפלגה שהיא לא אחת מ"הגדולות", אולי מפלגת "זהר מיכלובסקי לשלטון"?). הבעיה היא לא מספר חסרי הבית, אלא הזכויות (או חוסר הזכויות) שלהם. בישראל לעניים יש זכויות, בארה"ב אין להם. "לפי שיטת הממשל הישראלית לאזרח אין כח בכלל" שוב לא נכון (רק כחומר למחשבה, ב1992 ניצח קלינטון את בוש אבל 19 אחוז מהבוחרים הצביעו לפרו, ופחות משישים אחוז השתתפו בהצבעה, כך שפחות מ48 אחוז מהאזרחים השפיעו על השלטון, ורק כרבע מהאזרחים בחר בנשיא לכהונה של ארבע שנים ללא יכולת ציבורית להדיחו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא גם בציבור וגם בפוליטיקאים. בתגובותי אני קראתי למהפכה, וודאי שלא התכוונתי שהפוליטיקאים יעשו הפיכה בעצמם- אלא הציבור יעשה הפיכה בו. הדמוקרטיה נגמרת דקה אחרי הבחירות מכיוון שאין לשביתות ולהפגנות שום כח שיוצר שינוי. המערכת לגמרי אפאטית לכל אלו, ואף בגלל קיומן נדמה לציבור (וגם לך) שאנו כן חיים בדמוקרטיה. השביתות במקרים של הגופים הממשלתיים הם כלי מיקוח פוליטי, ובסופן אינן משנות שום דבר לסקטורים שבשמן הן צועקות. החוק לא תקף לגבי חברי השלטון במובן זה שאם פוליטיקאי לא משקר את מנת השקרים היומית- אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. ולהשוואה [מכיוון שאתה כל כך אוהב להשוות לארה"ב- קלינטון שיקר פעם אחת (מבחינה של שקר בנושא שמעניין את הציבור האמריקני)- והציבור נבר שנה במעי כשלי הנישואין שלו, תוך שהוא התנצל חזור ושנו לפני הציבור, בניסוח מודעותו לשקר עצמו ולטעויותיו על בסיס של ערכי מוסר ומשפחה.] בשום מקום לא טענתי שהשיטה האמריקאית מושלמת, ולעולם לא אעשה זאת. (הפניה- "אוטופיה לאדונים"/נועם חומסקי) ובוודאי שלא טענתי שיש לאמץ את הקפיטליזם אשר מוציא מהמערכת אנשים ללא ערך במערך הייצור.- זה לענין חסרי הבית. ארה"ב היא דיקטטורה קפיטליסטית מבחינה של נירמול וסירוס היכולת לשנות את המערכת או להשפיע על התרבות באופן שחורג מ'רצונותיו' של השוק. מארה"ב יש לאמץ לדעתי את שיטת הבחירות האיזוריות, אשר בוחרת נציג לגוף המחוקק(סנאטור). אם הנציג לא מממש את מה שהבטיח- מחליפים אותו. כאן אין לך שום אפשרות כזאת, ואף אחד במדינה זו לא מצפה מאף פוליטיקאי לממש את מה שהבטיח. ומי שכן מצפה- נתפש כפתי תמים. אני עצמי מציעה לאמץ חזרה רק את הרכיב ה*דמוקרטי*- שבשיטת הממשל (והבחירות) האמריקאית. זה שאחוז ההצבעה האמריקאי הוא רק 40%, זוהי האדישות שהיא תוצאה בלתי נמנעת בחברה קפיטליסטית מוחלטת- ללא ערכים סוציאלים. (decadence) ביחס לישראל- הייתי מבקשת שתווצר דמוקרטיה- סוציאלית: מדינת רווחה דמוקרטית. ישנן סינתזות מוצלחות לכך בהולנד, ובארצות הסקנדינביות בכלל. דווקא מגילת העצמאות מגדירה את יעדיה ואת דמותה העתידית של המדינה במונחים סוציאל- דמוקארטים. זה שאף אחד לא מתייחס למה שכתוב במגילת העצמאות- זו בדיוק הבעיה עליה אני מצביעה. (ועל השאלה בדבר חוק השבות אשר נגזר ממגילת העצמאות- הרי זהו דיון נפרד.) ביחס לחוק שעובד לטובת הפוליטיקאים בלבד- ניתנה בסעיף האחרון את ההתרמה לכך שבישראל קשה מאוד לאזרח להחליף את נציגיו. רבים גם נמנעים מלהתחיל לעשות זאת תוך כניסה למערכת הפוליטית- מכיוון שהשיח וההישג בתוך המערכת הזו מושגים רק על ידי שיתוף פעולה של מכבש ה'שמור לי ואשמור לך', חנופה או במילים אחרות=שחיתות. בעיה מרכזית אחרת היא, שבין כוחותינו אינני מצליחה לחשוב על אנשים בעלי שאר רוח אמיתי , ובעלי חזון,שילחמו לשנות את אופייה הקרטלי של המערכת הפוליטית - אם מבפנים ואם מבחוץ. האופי הזה הוא דפוס שמוטבע במנטליות הישראלית ביום יום שלו: כל סקטור נלחם רק בשביל עצמו (ולא בשביל עקרונות השוויון והצדק לכולם)- ראה- השביתה האחרונה והמסואבת של המרצים הבכירים. הבעיה היא בפירוש בציבור: אם הציבור היה אדיש פחות (כתבת חכם יותר או פחות, אבל אני לא רואה טעם להיכנס לזה) - זה היה בלתי אפשרי שאלו יהיו נציגיו. ולכן אני קוראת שוב- לציבור- צאו ומירדו. הציבור לא חושב שהוא יכול להחליף את נציגיו מכיוון שהוא באמת לא יכול להחליף את נציגיו במערכת הקיימת: על מנת להחליף נציג יש להצטרף למפלגה עצמה, ולהשיג בה מעמד כוחני ראוי שיאפשר לך להחליף מישהו ותיק יותר. המקומות ברשימות של המפלגות משתנים רק אם מישהו חוטף מחלה קשה, מת, או שעמרי שרון 'מסדר' משהו. ביחס לכך שבישראל לעניים יש זכויות- כאן הרי הפרדוקס הגדול: אין מנגנונים אזרחיים ו/או ממשלתיים אשר פועלים למימוש הזכויות אשר כן עוגנו בחוק. הציבור גם לא יודע אם יש או אין זכויות, וגם אם כן- לדרוש ש"הרשות המבצעת" - תבצע משהו- הרי זה שקול תמיד למבצע אנטבה לפחות, שלעיתים מקבל צורה של תביעה ציבורית לבג"צ. אבל כמה כאלה יש? ואחרי שהתביעה נצחה- פעמים רבות זה עדיין לא מזיז כהוא זה ל"רשות המבצעת". מספר חברי כנסת רבים שכן הורשעו בפלילי ואזרחי שונים- לא נכלאו, והנקודה החשובה והפרדוקסלית, היא שהם עדיין משמשים בתפקידים ציבוריים. והרי זה לא מתקבל על הדעת! על רוב השחיתויות אין שום תביעה, וכן גם לא על הכשלים- שהם עוולות שבאחריותם של הפוליטיקאים. ואף אחד לא מרים את הכפפה, אף אחד לא פוצה פה.(מצב המדינה באופן מפורט היא ההפניה לעניין זה). גם אם אתה יכול למצוא ציטוטים כאלה וכאלה על טימבקטו זה לא רלוונטי לאידאלים ולמטרות שלי. ושוב- הכשלים שבשיטה שנוגדים את החוקה האמריקאית עצמה- אינם יהיו האידאלים שאותם אאמץ, או מטרות שאסמן לעצמי, וזה אמור להיות מובן מאליו. אם יקרה משהו ממה שאני מציעה זה יהיה רק מתוך וביוזמת הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוליטיקאים (במדינה כמו ישראל) הם תוצר של הציבור, הבעיה בציבור בלבד! יש מבחנים שבודקים עם אנחנו חיים בדמוקרטיה, והתשובה היא כן (מחוץ לשטחים הכבושים, כמובן). כך שלא "נדמה לך", אלא "ידוע לך". השביתות משפיעות במידה (בהתאם לתמיכה הציבורית ולכוחם של השובתים), ולא באופן מוחלט. אבל להגיד שהשביתות לא משפיעות זה פשוט שקר. האם שביתות המורים לא העלו את שכר המורים? אין שום חוק נגד שקר! קלינטון שיקר פעמים רבות, ודווקא על השקר הפחות מהותי "והציבור נבר ...". אני משתמש בארה"ב כמקור השוואה, בעקבות הצהרתך תגובה 51568 ("הפנייה: שיטת הבחירות והממשל האמריקאית"). גם בישראל את יכולה להחליף פוליטיקאי שלא מימש את מה שהבטיח, ע"י אי הצבעה למפלגתו (וחשוב להזכיר, שכהונתו של פולטיקאי נבחר בארה"ב היא ארבע שנים, מוכר לא? ההבדל הוא שבישראל אפשר להחליף אותם באמצע). העובדה שלא מחליפים (אם לא מחליפים) מחזירה אותנו לסעיף הראשון (ולשאלה, האם בארה"ב פוליטיקאים באמת מוחלפים, כשהם לא ממשים את מה שהבטיחו, ולתשובה הברורה, לא). עם את רוצה מדינת רווחה, למה את תוקפת אותי (היחיד שמנסה להגן על הרעיון), תוך העלאת ארה"ב כדוגמה (המדינה המערבית הכי אנטי סוציאלית)? אני מסכים לגמרי לשאיפה, אבל חולק לגמרי על הדרך (מהפכה). הדרך צריכה להיות בעזרת שימוש בכלי המשחק הדמוקרטיים, ע"י שיכנוע הציבור. לא ברור לי למה "בישראל קשה מאוד לאזרח להחליף את נציגיו", האמת (העצובה) היא ש"שבישראל האזרח מאד לא רוצה להחליף את נציגיו". לא ברור לי מה זה "אנשים בעלי שאר רוח אמיתי", מה רע בך? ומי זה "כוחותינו"? הבעיה, אם הציבור יצא וימרוד, היא הלגיטימיות של מרד כזה, כאשר הציבור יכול לצאת ולהצביע, ולקבל את אותן תוצאות במחיר זול בהרבה (כמובן, רק אם הציבור יסכים, מה שלא יקרה בעתיד הקרוב). העובדה שיש ציתותים כאלה, מוכיחה שמדובר בטבע האנושי, שלא נובעת משיטת בחירות זו או אחרת. לסיכום, מהפכה (להבדיל ממהפך) קוראת רק תוך כדי כפייה אלימה, והבעיה היא שהצדקת מהפכה כזו, תצדיק גם את המהפכה הנגדית, ולכן כדי לקבל את חוקי המשחק הדמוקרטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-הבהרתי שהבעיה העקרית היא הציבור, ושהציבור הוא היחידי יכול לשנות. כמו כן, טענתי שמעבר לכך הפוליטיקאים (אם באשמתו של הציבור ואם פחות) מושחתים ומזיקים מאוד. אם כן- למה אתה צריך לחזור ולתקן אותי על דבר ששנינו מסכימים עליו? -איזה מבחנים בודקים אם אנו חיים בדמוקרטיה- ומהי המשמעות של דמוקרטיה בעיניך, שתואמת לתוצאות המבחנים הללו? אני הסברתי מדוע לדעתי ישראל איננה דמוקרטיה, וטענתי לכך הייתה שלהליך הדמוקרטי אין משמעות. אין לו משמעות מתוך כך שהנבחרים לא פועלים לשיפור המערכות, בשום רמה. חולי נוסף שמונע מישראל להיות דמוקרטיה, היא הזהות בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. לעניין זה הצעתי (בהשאלה מארה"ב) בחירה ישירה: לפי אזורים- נציגים לרשות המחוקקת (סנאטורים), והפרדה מוחלטת וברורה ממנה- של הרשות המבצעת. עדיין אפשר לבחור ראש ממשלה לפי עקרונות כאלו או אחרים- ושהרוב יקבע. עוד מרכיב שציינתי הוא היותה של הרשות המבצעת חסרת 'רצון' ועל כן גם חסרת 'יכולת' לבצע. מרכיב נוסף לבעייתיות רצינית במהותה של דמוקרטיה, הוא טענתי בדבר היות המפלגות (הגדולות)גוף אורגני, שמזין רק את קיום עצמו, ואינו מקיים ממש הבדלים מהותיים וישומיים בין מפלגה למפלגה. לכל הנ"ל לא התייחסת. עד כמה בפועל האפשרות 'לא להצביע למפלגה'- באמת מחליפה את הנציג?, הרי זה פשוט מוציא אותך מחוץ למערכת הפוליטית- אם נאמר, זו המפלגה שכן מייצגת את עקרונותיך? מהי האלטרנטיבה שלך להשפיע כאזרח? וגם אם אפשר להחליף אותם באמצע- ביחס לטיעון שלי -אין הבדל ממשי (מבחינה של תפיסת עולם, פעילות ומטרות מוצהרות ולא מוצהרות) בין ראשי המפלגות השונים, כי אז לא עשית כלום אם החלפת ביניהם, אלא רק בזבזת בסביבות 14 מליון על עצם ההחלפה: הווה אומר- מכספי הציבור- מכיסך- ולא עשית כלום. (חוץ מלחשוב שהנה- אתה חי בדמוקרטיה- כי הנה -החלפת את השלטון) ביחס לאמת העצובה ש"בישראל האזרח לא רוצה להחליף את נציגיו"- היא אכן עצובה. אבל עומק הטרגדיה היא שכך קורה משום שהוא כן חושב שיש הבדל בין המפלגות, ומשום שהוא לא רואה אלטרנטיבה. וגם אם הוא תופס שמרמים אותו- אין לו כח בתוך כל התסבוכת הבירוקרטית מפלגתית- לחשוב מה כן אפר לעשות, ודי בצדק!- זה נורא מייאש. אבל כאמור, זה עדיין לא פותר אותנו מן האחריות לחיינו. ביחס למחיר של תפעול המערכת הקיימת: אנחנו משלמים כספי שוחד בשיעור של 20% מן האוצר הלאומי לעסקאות קואליציוניות; אנחנו משקיעים בטיפוח הגדלת הפער בין עשירים לעניים (כל התכניות הכלכליות האחרונות); אנחנו משקיעים בעוד ועוד בנייה של ארץ המתנחלים; אנחנו משלמים הון עתק על עסקאות מושחתות עם קבלני תשתית שבאופן פלאי לעולם לא מסיימים את עבודתם (הם תמיד שוכחים מספרים בעומק האספלט שבאמצע האיילון וצריך לפתוח שוב); אנחנו משלמים את המנויים העתידיים בקאנטרי של הנכדים של החכי"ם; וכן גם על קמפיינים פנים מפלגתיים ובין מפלגתיים- שאין להם שום משמעות. (מה יותר טוב? פואד או ביילין??- ) כל אלה גם תמיד הרבה יותר חשובים מבניית מערכות הטפלה לארץ מועדת לבצורת, או חשובים יותר מבניית רכבת חוצה-ישראל, אשר תאפשר תחבורה יעילה וזולה בארצנו הקטנטונת, ובכלל, כל הנ"ל חשובים והגיוניים הרבה יותר מכל דבר פשוט, הכרחי ומועיל שצריך פה. (כמו להוריד את הריבית באופן משמעותי.) מספיק להפעם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים כלל לאשמה כלשהי של הפוליטיקאים. זה כמו להאשים את נהגי האוטובוסים (להבדיל מחברות בתחבורה הציבורית) בזיהום שהם יוצרים. מבחנים שבודקים דמוקרטיה (רשימה חלקית): אפשרות מעשית לבצע מהפך, הזכות לבחור ולהבחר, שיוויון בפני החוק, משפט צדק (במובן של אדם הוא אשם עד שהוכחה אשמתו, אדם זכאי להגן על עצמו ...), זכות הדיבור, שמירת זכויותיהם של מיעוטים, ועוד.... אם "הנבחרים לא פועלים לשיפור המערכות" זה לא בגלל השיטה אלא בגלל הנבחרים שהציבור בוחר, זאת אמרת בגלל הציבור (שכנראה, לא רוצה מערכות משופרות). הבעיה היא שבחירה ישירה לפי אזורים *מורידה* מספר ערכים דמוקרטיים, כמו זכויותיהם של מיעוטים. בכלל הייצוג בשיטה כשאת מאד תלוי בחלוקה לאזורים ולכן נותן למחלקים יתרון בולט. חשוב להדגיש שאין הבדל אמיתי בין צרכיו של אזרח ישראלי תושב חדרה, לחברו שמתגורר בגדרה (וכנ"ל לשלומי-דימונה קרית-מוצקין-קרית-אונו או אילת-נהריה). הרשות המחוקקת (בישראל) היא עליונה לרשות המבצעת, ולכן שינוי כזה יגרור מצב בו אין יצוג למיעוטים (מפוזרים) ברשות המחוקקת. שיטת בחירת ראש הממשלה, היא משנית. היותה (או אי היותה) של "הרשות המבצעת חסרת 'רצון"', היא (שוב) באשמת הציבור, שבוחר כזאת רשות (כנראה, שזה מה שהוא רוצה). "בעיית" המפלגות הגדולות היא בעיה (אם אמנם מדובר בבעיה) באופי האנושי, ולכן היא חוזרת בכל הדמוקרטיות היציבות. הבעיה היא שכל התחליפים לדוקרטיה הוכיחו את עצמם (עד היום) כגרועים בהרבה (ז"א, מה את חושבת, שאת תגידי לציבור מה להצביע, ניסו את זה פעם, לא?). לכל הדברים האלה התייחסתי, ברגע שהגדרתי את הציבור כאשם. האלטרנטיבה היא להקים מפלגה (או לנסות להצטרף למפלגה ולשנות מבפנים). חשוב להדגיש שבעיה כזאת יש גם בארה"ב, מה תעשי אם המועמדים ליצג את האיזור שלך הם חדלי אישים, או שאחד שנוא עלייך, אבל כן מייצג את עקונותייך? רק ששם יש שתי אפשרויות (אמיתיות) בלבד (והרבה יותר קשה להבחר בעצמך), וכאן יש עשרים. שוב, את מתעלמת מהאפשרות להבחר. אם אין אף מועמד ש"נראה" לך, בבקשה הציגי את מועמדותך, ושוב, חשוב להדגיש שאותה בעיה קיימת בארה"ב, או בכל דמוקרטיה אחרת. אם את מסכימה ש"בישראל האזרח לא רוצה להחליף את נציגיו", (והסיבות לא חשובות) אז מה את רוצה לעשות, לכפות עליו את שינוי נציגיו (למי? לנציגים שאת תבחרי?), לזה קוראים דיקטטורה (ופטרונות). לא ניסיתי לפתור אף אחד מאחריות, רק להזכיר שאין לי (ולך) את הזכות לקבל החלטות בשם הציבור. בכספי המיסים המדינה משתמשת בדרך בה הציבור רוצה שתשתמש, לא מוצה חן בעינייך (לפעמים גם בעיני), לא נעים, אבל אלא החיים. לאחר שהסכמת איתי שיש צידוק למיסים, הרי לא הגיוני שאת תחליטי לאן הם הולכים, ולכן עלייך לקבל את הכרעת הרוב (מתוך תקווה שיבוא יום, ואת תהיי הרוב). וכמובן, המלה "שוחד" לא שייכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לומד בימינו בקורס של תמיר שפר, בשם "הקמפיין הפוליטי בתקשורת". שפר ערך מחקר בו הוא בדק אלו גורמים נותנים ניבוי טוב לסיכויי הבחירה של מועמד כלשהו. הוא בדק שני משתנים שהוא העריך שמשפיעים על סיכויי הבחירה: חשיפה תקשורתית, ושקלול של מספר תכונות שהוא כינה בשם "כריזמה תקשורתית". כמו כן, הוא בדק גורמי-בקרה אחרים (סטטוס, פעילות פרלמנטרית בקרב פוליטיקאים מכהנים ועוד). הגילוי הוא כזה: הנתון של "כריזמה תקשורתית" נותן הסבר של 62% לסיכויי ההבחרות של אדם. במדעי החברה, מדובר באחוז גבוה מאוד. כמו כן, הוא גילה כי לחשיפה תקשורתית יש תפקיד חשוב בשיפור סיכויי המועמד, עד לרמה מסוימת - מרמה זו והלאה, חשיפה נוספת לא מוסיפה לסיכויי הבחירה של המועמד (מדובר על הבחירות בפריימריז, כמובן), והגורם העיקרי שמשחק תפקיד הוא אותה "כריזמה תקשורתית" של המועמד. שפר גם בדק סיכויי שרידה של 91 פוליטיקאים שכיהנו בכנסת ה-14, במעבר לכנסת ה-15. פחות מ-50 אחוזים מהפוליטיקאים בעלי ה"כריזמה התקשורתית" הנמוכה הצליחו לעבור לכנסת הבאה, ולעומת זאת, כ-75 אחוזים מהפוליטיקאים בעלי הכריזמה התקשורתית הגבוהה, עברו לכנסת הבאה - כאשר בין 25 האחוז הנותרים יש לא מעט "תמותה ניסויית" (דרעי, לדוגמא). לפעילות פרלמנטרית לא הייתה השפעה במקרה של פריימריז פתוחים (העבודה) והייתה לה השפעה מעטה במקרה של פריימריז סגורים (ליכוד, מרצ). אם כן - הציבור בוחר פוליטיקאים לא לפי הפעילות שלהם, לא לפי ההבטחות שלהם, אפילו לא לפי הדעות שלהם - אנשים נבחרים לפי היכולות שלהם להופיע בתקשורת (וההצלחה שלהם לקבל חשיפה בתקשורת). מדובר פה, כמובן, על כשל קריטי של הדמוקרטיה, ויש מקום לשאול איך אפשר לתקן זאת, אם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני חייב להודות, שאין לי את הכלים (האינטלקטואלים) להבין את מלוא משמעות המחקר (אבל יש לי את הצורך לשאול איך זה במדינות אחרות, ואם אפשר למצוא תלות בין שיטת הבחירות לפרמטרים שגורמים לפוליטיקאים להשאר, ואם יש קשר בין רמת ההשכלה של אזרחי המדינה וזמן קיומה של המדינה כדמוקרטיה לפרמטרים). אבל למה זה "כשל קריטי של הדמוקרטיה", אם זה מה שהציבור רוצה, למה לתת לו משהו אחר? "כריזמה תקשורתית" נשמע כמו משהו לא רלונטי לתפקודו של נציג ציבור, אבל צריך לזכור שאנחנו לא בוחרים את הפקידים ואנשי המנהלה של המדינה, אנחנו בוחרים את מי שיקבע את המדיניות (שאותה יישמו אותם פקידים), וחלק מדרישות התפקיד של מי שקובע את המדיניות הוא לשכנע ולהציג את המדיניות הנבחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי שמח לענות על כל השאלות שלך, אבל אין לי תשובות. מחקרים כאלה, למיטב ידיעתי (המוגבלת) לא נערכו בחו"ל. מה שכן, מחקר אחר, של חוקר בשם Zaller, אם אני לא טועה, הראה אפקט דומה לאפקט ששפר מצא באשר להשפעת רמת החשיפה התקשורתית בארה"ב (הוא בדק את הנושא מהכיוון ההפוך - עד כמה הציבור נחשף למועמד, לא עד כמה התקשורת חשפה אותו). מן הסתם, מדובר במחקר על המקרה הישראלי בלבד. בשביל לערוך מחקר השוואתי במדינות רבות, צריך הרבה כסף. זה "כשל קריטי של הדמוקרטיה" משום שבניגוד לאמירה הפופולרית, הדמוקרטיה לא נוצרה כדי שכל עם יקבל את מה שמגיע לו (כלומר - עם טיפש יקבל חרא של הנהגה), אלא כדי שכל עם יקבל את ההנהגה המיטבית. אם אנחנו בוחרים מנהיגים לפי הכריזמה התקשורתית שלהם, בעיקר, ולא לפי קריטריונים אחרים, זה משאיר המון מקום למניפולציות של יועצי תקשורת וסתם שלרטנים, זה נותן כוח אדיר בידי התקשורת, שיכולה להעלות ולהוריד כרצונה פוליטיקאים פוטנציאליים, וזה פשוט אומר שבמקום בחירות לכנסת, אנחנו עושים כאן תחרות יופי. אז תחרות הפופולריות הזאת אולי עובדת יופי בבחירות למועצת התלמידים1, אבל זה לא עובד בסקאלה של מדינה שלמה. 1 פעם, סתם כבדיחה, הציע אותי חבר שלי כמועמד למועצת התלמידים מטעם הכיתה. אני קיבלתי את ההצעה על תקן "אופציית מחאה", על כך שמדובר בלא יותר מתחרות על פופולריות. לחרדתי הרבה, ראיתי כיצד מספר המצביעים עבורי עלה ועלה. בסופו של דבר, הגעתי למקום שני, וכך נמנע ממני העול של הפעילות האולטרא-קולית (?!) הזו, והצורך לשתף פעולה עם אייקונים תרבותיים כמו עדי עזרוני... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד למדעי החברה, הרעיון של ביצוע מהפכה על סמך מחקר אחד, נראה לי מפוקפק. הייתי מחכה לעוד כמה עשרות מחקרים שיבודדו את הפרמטרים הבעיתיים באופן חד משמעי, ורק אז מנסה לגבש מסקנות מעשיות. השאלה היא מי קובע מהי ההנהגה המיטבית, ועל סמך מה. על סמך מספר נסיונות היסטוריים, הצליחו מנהיגים גדולים להגיע להנהגה במדינות דמוקרטיות, ומנהיגים דמגוגים בעלי יכולת למניפולציות על התקשורת הגיעו להנהגה במדינות לא דמוקרטיות (כן, גם ההפך קרה ויקרה). ההבדל הוא שפידל קסטרו שולט על קובה כבר מ1959, ונתניהו שלט בישראל פחות מארבע שנים (כן, אני יודע שזו דוגמה דמגוגית, התנצלותי מראש, ומי שמעוניין יכול להחליף את השם נתניהו בברק). לכן אני רואה כאן דווקא נקודת חוזק של הדמוקרטיה (ז"א היכולת לתקן את השגיאות ללא אלימות, יכולת שלא קיימת בצורות משטר אחרות, כולל זאת שרוצה זהר מיכלובסקי להשליט). כשאני רואה מי עומד היום בראש שתי המפלגות הגדולות בישראל, קשה לי לקרוא לזה "תחרות יופי", אבל מה אני מבין באסטתיקה. לא ברור לי למה "זה לא עובד בסקאלה של מדינה שלמה", זה עובד כבר יותר ממאתיים שנה, ומצליח יותר מכל צורה אחרת שנוסתה. או כמו שאמר ראש ממשלת בריטניה לשעבר "No one pretends that democracy is perfect or all-wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of government except for all of the other forms which have been tried from time to time." (צ'רצ'יל 11/11/1947). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נעלבתי בשם מדעי החברה. ב. אף אחד לא אמר שהמחקר הזה מספיק - ברור שצריך עוד, אבל, כמו כל מחקר, הוא מסמן כיוון מעניין ומטריד. לגבי הזמן הקצר שמנהיגים-תקשורתיים שכאלו שורדים - אני מסכים, ואף פיתחתי לעצמי תיאוריה קטנה, המתבססת על העקרון הפיטרי. כאמור, פוליטיקאים "תקשורתיים" מצליחים לשרוד יותר מכנסת אחת לשניה. איך זה, אם כן, שראשי ממשלה תקשורתיים קורסים מיידית? לטענתי, העקרון הפיטרי מסביר כיצד אדם שטוב בצד התקשורתי מצליח להתקדם כל הזמן, עד שהוא מגיע לדרגת ראש הממשלה - שם יש בעיה: אנשים מצפים ממך גם לביצועים של ממש, וזה כבר לא בטוח שאתה יכול לעשות. אז, בניגוד לעקרון הפיטרי, אתה לא נשאר איפה שאתה הכי גרוע, אתה פשוט עף מהפוליטיקה (לפחות זמנית). ברור שמפעם לפעם, אדם עם כריזמה תקשורתית יכול להיות גם מנהיג דגול - השאלה היא האם זה שווה את כל בזבוז הכסף של הבחירות כדי לברר אם איש אחד בעל תכונה X (כריזמה תקשורתית) הוא גם בעל תכונה לא-קשורה Y (מנהיגות). בוא נבחר אנשים באופן רנדומלי, ונראה איך הם מתפקדים... השאלה, כאמור, היא האם יש דרך לשפר את הדמוקרטיה שלנו, מבלי לוותר על ערכי הדמוקרטיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, אז בוא נגדיר ניסוי חדש. נגדיר מספר פרמטרים לפיהם מוגדרת עוצמת ההתכונה "מנהיגות". ניקח את המנהיגים הנבחרים של כל הדמוקרטיות (המודרניות, לא יוון או רומי) וניתן לכל אחד ציון מדוייק, במקביל ניקח קבוצה מקבילה של אנשים שיבחרו רנדומלית, את מנהיגי המדינות הקומניסטיות, ומספר שליטים אבסולוטיים פשיסטיים ואנרכיסטים. נעשה ממוצע משוכלל לפי שנות שלטון עבור כל שליט (עבור האנשים מקבוצת הביקורת, נעשה ממוצע משוכלל לפי פרמטר אקראי), ונראה איזה קבוצה "מובילה", אני טוען, ואין לי הוכחה, שקבוצת המנהיגים הדמוקרטיים תנצח (בגדול), האם יש מי שחולק על הטענה? יש דרך לשפר את הדמוקרטיה, לשפר את הציבור. עם ע"י חינוך, ועם ע"י הזמן. אם יש לך (או למישהו) הצעות אחרות (שלא במסגרת המהפכות הניאו-קומניסטיות בסגנון של זהר מיכלובסקי, או בסגנון האנרכיה-הקפיטליסטית בסגנון של דוד רובנר), זה המקום לרשום אותם, בינתיים יש לשים לב לפתיח של צ'רצ'יל "אף אחד לא מעמיד פנים שהדמוקרטיה מושלמת", ולסיום "אבל היא עדיפה על כל...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולק על טענתך, אני חושב. אבל לפני שאחלוק על טענתך, אני צריך לדעת מה הם בדיוק אותם פרמטרים של "מנהיגות", ואיך אתה מתכנן לתת להם ציונים. אני מסכים שחינוך הוא פתרון טוב למדי - אבל חינוך למה? חינוך לערכי הדמוקרטיה? חינוך לחשיבה ביקורתית? חינוך לניתוח ופתרון בעיות? היסטוריה? כלכלה? מתמטיקה? נוירופיסיולוגיה? מחקרים כמו זה של שפר מסייעים לנו לכוון את אותו רעיון של "חינוך" לנושאים קונקרטיים יותר שבהם צריך להתרכז. קריאה ביקורתית של טקסט (והופעה של פוליטיקאי בטלוויזיה, במובן זה, היא טקסט), למשל, היא כיוון אחד שראוי לפתח, על-פי מחקר זה. (יצויין כי שפר עצמו, לפחות עד כמה שאני יודע, לא כלל מסקנות שכאלו במחקר שלו, ומדובר בפיתוח שלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שם התכונה "מנהיגות" לקחתי ממך ( תגובה 52053 ), ולי הגדרה או פרמטרים. גם על השאלה חינוך למה, אין לי תשובה,ולמעשה אני לא חושב שאני צריך (או יכול) לענות לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שה (זאת) עדי עזרוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייקון תרבותי לדרדקים, דוגמגישה מהשורה האמצעית בערוץ הילדים, ונסיכת ילדים (אללי!) בפוטנציה. מי בדיוק החליט שכל בחורה שמתאימה לפרסם קפה היא גם ראויה לשמש בייביסיטר ומודל-חיקוי לילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אצלי בשלט רחוק של הטלויזיה יש כפתור קסם שמאפשר לי להעביר תחנה ואחד אחר שאפילו מאפשר לכבות את הטלויזיה כאשר יש תוכנית שאני לא מעוניין לצפות בה. כך ששמות של מגישים ומגישות מערוץ הילדים לא ממש מוכרים (ו/או מפריעים) לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, היא למדה איתי בשכבה. גם אני לא נוטה לזכור שמות של אנשי ערוץ הילדים. פשוט הייתה תקופה שהיה קשה לראות תוכנית בלי שהבלונד המעצבן שלה יקפוץ לך איפשהו. למשך זמן מסויים היא אפילו הסתתרה בין עמודי העיתונים היומיים! הכל כדי להתעמר בי, אני אומר לך. אגב, איך נראה כפתור הקסם הזה? אני לא מכיר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שאת לא לוקחת את המסקנות שלך עד הסוף: ראיית הדמוקרטיה המודרנית כביטוי לרצון האנשים היא סוג של אשליה. אולי הדבר היה נכון בשעת כינון המשטר הדמוקרטי, ויתור זמני מצד בעלי הכוח על השלטון. אבל בעידן תקשורת ההמונים אין לה כבר משמעות כזאת. הבזק חטוף בין הפיאודליזם לאוטומציה ואיננו עוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה למעלה אתה 'מדבר פילוסופיה' (התחום החביב עלי), ואני לעומת זאת כתבתי במטרה לעשות שינוי. מתיאור המצב שהצגתי, התוצאה האפשרית הגרועה ביותר היתה להוביל למסקנה פטאליסטית.("ככה זה בעידן המודרני, ההמון שבוי בפאנאופטיקון פוקואייני, ואין מה לעשות") -אני הרי הצעתי אלטרנטיבה רדיקלית שדורשת פעולה! אני הרבצתי תוכחה בעוורון, מתוך אמונה שאם אנשים יהיו מודעים לתרמית (והארץ הזו קטנה מספיק וממילא כולם חשים מרומים) ..הם יעשו מעשה. חשוב מכך, אני מוצאת שחטא חמור (לא במובן דתי) הוא לצאת ידי חובה בטענות פילוסופיות למניהן אודות המציאות (ובעיקר זו היומיומית, שלך יש חלק באחריות עליה אם תרצה ואם לא), אם הן משתקות פעילות מוסרית, או דיון מוסרי שהוא משני יותר לפעילות. נדירה בין ארצות העולם ישראל, שלדעתי היא מקום שישנה אפשרות לעצב את זהותה במודע, ולשנות באופן רדיקלי את יעדיה ודמותה. זאת דווקא מתוך היותה טבור קמוץ של מאבקים מסוגים רבים, ומפאת חסרון ממשי בזהות. לדעתי, המודרניזם הוא על סף שינוי מהותי. זאת מתוך תפיסתי ההיגליאנית שבה השינוי הוא הכרחי (מתישהו). אני בוחרת שלא להכנס לזה כאן. ההבדל בין אופי דברי לבין מה שהלבשת עליהם הוסבר בתחילת תגובה זו. אשמח אם יתפתח דיון על טענתך המתומצתת, אך כרגע המוטיבציה שלי (הנרדמת) היא שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, בניגוד לך, אינני חובב פילוסופיה. יותר מזה: אין לי אפילו נטיות אינטלקטואליות במיוחד. אני מתעניין בשאלות מוסריות ואחרות בהקשרים מעשיים לחלוטין שקשורים לבעיות ממשיות בחיי, מתוך ניסיון למצוא תשובות. וזאת, למרות שלאחרונה מדאיג אותי חוסר האונים שלי: כל התפיסות האינטלקטואליות או הפילוסופיות שבהן אני נאחז מתמוטטות כליל כשאני עומד נוכח מצב אנושי אמיתי. הטענה שלי אינה "פילוסופית" במובן זה. היא טענה על המציאות הקונקרטית, על אפשרויות השינוי, ועל החלופות הקיימות לה. דעתי היא שמושג הדמוקרטיה כביטוי לרצון הציבור הוא מושג שלא יכול להיות מיושם במציאות שלנו. אינני חושב שזה דבר רע: הציבור אינו מוכשר לשלוט. השיטה הקיימת היא שיטה מניחה את הדעת במובנים רבים: יש לה איזונים ובלמים משלה, היא מבטיחה את החלפת צמרת השלטון אחת לתקופה ועוד. אין אני פוסל ניסיון מצד קבוצות לעצב במודע את דמותה של המדינה. אני רק טוען שלכך אין קשר לדמוקרטיה. גם בשיטות שלטון אחרות יש קבוצות-כוח שמשנות את פני החברה. בנוגע לטענתך שהמודרניזם הוא על סף שינוי מהותי. אני מודה שאני לא מבין את הטענה. מה את כוללת במושג "מודרניזם", איזה אנטיתזה חותרת תחתיו, ומה לדעתך תהיה הסינתזה החדשה. בכל אופן, אם אין לך מוטיבציה לדון בשאלות אלו אל תעני. אני לא איעלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אין לשביתות ולהפגנות שום כח שיוצר שינוי''. מעניין מה יש ל''ארבע אמהות'' להגיד על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אולי תפרט בבקשה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנ''ל קיימו הפגנות ופעילות ''מחוץ למערכת הפוליטית'' כדי לקדם שינוי במדיניות. השינוי לו ייחלו - לפחות במוצהר - אכן התקיים. מעניין אם הם מייחסים זאת לפעילותם, ואם כן - איך זה מתיישב אם ההיגד שלך שציטטתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש יוצאי דופן תמיד. טענותי הן לא מדע מדויק, אלא תיאור של המצב המדיני. (בעצם אפילו מתבקש שיהיו יוצאי דופן- כמו חבר כנסת שאינו מושחת, וכמו הפגנה שהשיגה את מטרותיה.) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |