בתשובה לפו, 06/01/02 16:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ספר קריא מאוד, למעשה, אי אפשר לעזוב אותו. מי שאהב את הסגנון של ''יש ילדים זיגזג'' - זה אותו גרוסמן. וסיפור טוב, זורם, מעניין. לא עם אמירה משמעותית היסטרית (טוב, בטח לא הבנתי...) אבל ספר מצוין לשבת חורפית. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גרוסמן במיטבו - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעצוב לי מאוד, זה שהוא צודק, באופן כללי. ומה שעוד יותר עצוב, זה שנראה שהוא התייאש. אם בארזים נפלה השלהבת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ספר מדליק וסוחף ביותר. גרוסמן הוא אשף. אבל... לאחר קריאת הספר (בנשימה עצורה, יש לציין) נותרתי עם תחושה שמישהו עשה לי מניפולציה רגשית, שהדמויות פלאקטיות, ביחוד דמות הנזירה התמוהה, ושיש בספר, המממ... קיטש מסויים. לא מסכימה איתי? תחשבי שוב. ובנוסף, יש לי תחושה שהספר נכתב מראש כתסריט לסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאקטיות? לא חושבת. הנזירה נראתה לי דווקא בסדר גמור (בהנחת העולם של גרוסמן). אני אסביר: בעולם של גרוסמן קורים דברים מאוד משונים להסבר בהיגיון הפשוט. צירופי מקרים כביכול שמובילים את הגיבורים בדיוק לאן שצריך, ואז מתגלים כלא צירופי מקרים בכלל. יש בספר קיטש מסוים, אני מסכימה. אבל הוא מקסים בכל זאת. לגבי המניפולציה הרגשית - טוב, זו הגאונות. גם ב"רוקדת בחשיכה" פון-טרייר עושה מניפולציה רגשית (די מכוערת, לטעמי. מכוערת במובן של אכזרית), אבל עדיין את יוצאת בדיכאון, כי נכנסת כולך לעולם שהוא יצר. ולגבי התסריטיות - מצוין. אולי שמישהו ירים את הכפפה כבר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל 'עיין ערך אהבה' הוא באמת ובתמים יצירת מופת מופלאה של גרוסמן. מאור סבור, כמוני, שמדובר בספר העברי הטוב ביותר, עד כמה שאפשר לדרג ספרים. סיבה טובה לדעת עברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם אמרתי את מה שכתבת (ואכן אמרתי), ההיגד הזה נראה לי אידיוטי, אינפנטילי וחסר תוכן, בשחור על גבי סגול. בפרט, מעל מלבני האייל לא הייתי כותב אף פעם ''הספר העברי הטוב ביותר'' - כשיש לי מספיק זמן, ובמיוחד כשמדובר בדבר כל כך חשוב ומשמעותי, אני משתדל לא להשמע כמו ילד שמשווה משחקים של סוני פלייסטיישן. מצטער על הבוטות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ספר גדול. עם זאת, אם לדרג את 10 הגדולים בספרות העברית, הייתי נותנת מקום גבוה יותר ל'עיר קסומה' של יהושע בר יוסף (אין להשוות לבנו שטוף הזימה ולספריו). הוצאת הקיבוץ המאוחד. מומלץ בחום ואני כבר מקנאת במי שיקרא אותו לראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמאוד אהבתי הוא 'זה עם הפנים אלינו' של רונית מטלון בהוצאת ספריית הפועלים. אשמח להשוות חוויות עם מי שגם קרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר החלו פה לזרוק שמות אז כמה קלאסיקות: 1. ימי צקלג של ס' יזהר (למי שיש סבלנות כוח וזמן) 2. תמול שלשום של עגנון ואשר לדוד גרוסמן 'חיוך הגדי' הוא לדעתי הספר המוצלח ביותר שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את הסרט גמר של הבן של דוד גרוסמן שנעשה במסגרת הבגרות שלו בקולנוע לפני שנתיים (או שלוש ?). לא ברור מי הושפע ממי, אבל יש קווי דמיון ברורים. נראה כאילו הוא לקח כמה מהרעיונות של הספר ועשה מהם סרט של עשרים דקות. או לחלופין יכול להיות שגרוסמן האב שמע את ישיבות התסריט ולקח מהרעיונות שלהם. בכל מקרה נראה כאילו הספר הוא מחווה לבן ולבני גילו הירושלמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי. היה סרט טוב? בכל מקרה, אם גרוסמן החליט לעשות משהו כמחווה לבנו אני מכבדת אותו על כך, הן על הפתיחות והן על הכוונה. לי אישית פשוט הפריע בספר שהוא בנוי מראש כתסריט. עם זאת אני חייבת לציין שמספר דמויות הצליחו לגעת בי קרוב מאוד, בעיקר תחושת האובדן של תמר וההימצאות מחדש (הלואי עלי). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |