בתשובה לאיציק ש., 17/06/09 6:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כדאי להזכיר שהמקור ל''המדינה היהודית'' אינו קשור לדמותה של המדינה, נושא החוזר ועולה בוויכוחיי דת-מדינה. הניסיון להקל מחומרת אמירתו של מובארק אינו במקומו, שכן הביטוי לקוח מהחלטת החלוקה. הוא נועד להבדיל שם בין המדינה הערבית שתקום כאן לזו היהודית. אני חושש שזהו מושא התנגדותם של מובארק ואחרים - עצם קיומה של יישות מדינית כלשהי שאינה ערבית במזה''ת, ללא קשר לגבולותיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שמה שכתבת אינו נכון לגבי מובארק וגם לא לגבי ערב הסעודית. למדינות הקרויות ''המתונות'' שהיה ראוי לקרוא ''השמרניות''. קיומה של מדינת ישראל חשוב למדינות האלו. זאת הסיבה להצעות של הליגה הערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. במגילת העצמאות כתוב ''מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'' ונראה שאי אפשר להחליף בנוסח ''מדינת יהודים בארץ ישראל, היא מדינת ישראל'', למרות שדוקא נוסח זה הוא הנכון אם מתיחסים למה שכתוב בהמשך ההכרזה ולאופי החילוני של ב''ג ואנשי תנועות הפועלים שהקימו את המדינה. השניות והזיוף שבשימוש בביטוי המעורפל של מדינה יהודית במקום בביטוי המדייק יותר ''מדינת יהודים'' מלווה את מדינת ישראל לאורך כל חייה. קח למשל את נאום נתניהו. אם הוא היה משתמש בביטוי ''מדינת יהודים'' במקום ''מדינה יהודית'' הוא לא היה זוכה לתגובה ערבית עויינת פחות אלא אולי להיפך, וגם מרגיז עוד יותר את הציר המסורתי-דתי של מחנהו. לכן ברור שהוא משתמש בביטוי הלא ברור הזה על אף שלא נראה לי שהמלחמה במסעדות השרצים של ת''א, חנויות החזיר של כרמיאל ובמצעד הגאוה בירושליים היא באג'נדה שלו. אני לא כל כך בטוח כמוך מה משמעות התנגדותו הרגוזה של מובארכ לתביעת נתניהו להכרה ב''יהודיות'' של מדינת ישראל ואני אפילו לא בטוח שהוא באמת מתנגד. כמו תמיד, זה שמדינאי אומר שהוא מתנגד למשהו לא אומר בהכרח שהוא באמת מתנגד (''בין אמר לעשה ...''). אני די בטוח ששההתנגדות הערבית להכיר דה יורה ביהדותה של מדינת ישראל אינה מה שעומד בדרכו של הסכם יהודי ערבי. חייב להיות משהו אחר. אי לכך, אי הסכמת הערבים להצהיר בפומבי על נכונותם לותר על שעל מאדמות בית האיסלם צריכה להתקבל בהבנה בישראל ועצם העלאת הדרישה הוא בעל משמעות בקביעה אם ישראל באמת מעוניינת בהסכם כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בוחן לא רק את מילותיו של הנשיא המצרי, אלא גם את מעשיו. אבל על זה נדמה לי שאין אנו מסכימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. נדמה לי שהציר המרכזי של המדיניות המצרית כלפי רצועת עזה הוא לוודא שהיא לא תהפוך חממה ומקלט ל''אחים המוסלמים'' המצרים (נוסח פריז לחומייני). אני חושב שהמדיניות הזו מחייבת אותם לדאוג להמשך ה''מצור'' הישראלי-מצרי על עזה. (אני משער שמצריים עשתה ככל יכולתה כדי להכשיל את ההתנתקות, אלא ששרון השמיט את השטיח מתחת לרגליה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ישראל מעולם לא עירערה על קיומה של הישות הפוליטית המצרית. הפלסטינים, לעומת זאת, בדחייתם את החלטת החלוקה של האו"ם סירבו להכיר במדינה היהודית ויצאו למלחמה נגדה." "אין פירוש הדבר לבקש מהפלסטינים לקבל את הנרטיב הציוני: אבל כן, עליהם לשנות את הנרטיב שלהם, השולל את קיומה של מדינה יהודית." "זה בדיוק מה שעשתה ישראל בקמפ-דייוויד ובאוסלו: במסמכים בינלאומיים מחייבים היא הכירה ב"זכות הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני" - מנחם בגין היה הראשון שעשה זאת. להרבה ציונים, ולא רק מבית מדרשה של "חרות", זה היה קשה. בניגוד למה שאומרים בחוגי הימין הקיצוני, אין זה ויתור על הנרטיב הציוני, אבל זו נכונות לקבל את הלגיטימיות של הנרטיב המתחרה ולחפש פשרה." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |