 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי צחי, אתה שואל מחד מהי אמנות טובה, ומאידך מדבר על הערך האסתטי של יצירת אמנות. יצירה, ותהא זו תמונה של פיקאסו או דלי וסמרטוט רצפה, מוגדרת כיצירת אמנות כאשר מישהו מחליט להציגה בגלריה או במוזיאון. כלמר, ההגדרה של יצירת אמנות היא תלויית תרבות והקשר. מאידך, ערכה האסתטי של יצירת אמנות הוא בעיני המתבונן. בסידרת ניסויים שערכנו לאחרונה הראנו שכאשר נבדקים "נאיבים" שאינם בעלי השכלה בתחום האמנות ואינם נוהגים לבקר במוזאונים, מתבוננים ביצירות אמנות (תמונות היצגיות או מופשטות), הם מייד מייחסים ערך אסתטי לתמונות, גם כשאינם מבינים על מה הם מסתכלים ואינם מצליחים לזהות תוכן מוכר. ראה מאמר שכתבתי על "אמנות ומוח": |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בפסקתו השלישית מזכיר המאמר את ההגדרות המקובלות לאומנות ולערכה שאותן את מזכירה. כמו הכותב, גם אני מעדיף את ההגדרות שבמאמר (עם הסתייגויות מינוריות שאולי אציין בהמשך). זאת מאחר והן פשוטות וכלליות יותר¹. --------------------------------------------------------------------------- ¹ במחשבה, או בעצם בתחושה שניה, ישנה סיבה נוספת, גם אם פחותה בחשיבותה: הגדרות הכותב חומקות מן הנטייה הטרנדית ( של עשרות השנים האחרונות ) להעדיף טענות והגדרות תלויות תרבות. דוגמא רלוונטית לנושא זה: נהוג (עדיין) לומר שהיופי האנושי הוא עניין תרבותי. זאת למרות שידוע זה מכבר שעיקר מרכיביו דווקא אינם כאלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בנוגע ליופי האנושי אני לא מבין את הנחרצות שלך (יש מכנים משותפים בין תרבויות, אבל אין ספק שטוויגי ומרילין מונרו מייצגות שינוי בתפיסת היופי שלא נבע משינוי גנטי), אבל אמנות היא בודאי מוסד חברתי תלוי תרבות. חפץ שבחברה אחת נחשב לאמנות לא יחשב כזה באחרת וכנ''ל בזמנים היסטוריים שונים באותה חברה. אפילו הרעיון שיש כזה דבר ''אמנות'' שמובחן משימושים אחרים שאדם מבצע בכלים (נניח, פולחן) הוא לא מובן מאליו ולדעת חלק מהאנתרופולוגים לא קיים בשבטים רבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שדווקא בעניין יופי אנושי כן ניתן לדבר על ערכים מוחלטים משום שגוף הוא מוצר טבעי ולא המצאה של הדמיון. מה קשור טבע לעניין זה? משום שיש פה גורם "מונחת" אז יש לו תכונות שאינן עומדות בספק ועל פי הן ניתן לדבר על ערכים מוחלטים של יופי. למשל, הקשר בין יופי לבריאות ותפקוד בריא. קשה לי לכתוב את הדברים מפאת רגישותם של קוראים (ושלי) לעניין (איש איש וגופו) אבל בכל זאת, נראה לי שמי שגופו או גופה אינו שלם (להבדיל ממושלם) יתקשה לענות על קריטריונים בסיסיים של יופי, לפחות ביחס לחלק גוף מסוים. כך ש"שלמות" הגוף והיכולת שלו למלא את הפונקציות שלו כן מהוות לדעתי ערך מוחלט אם כי בסיסי. מכאן כבר אפשר לדבר על דרגות מ"שלמות" ועד "מושלמות." יש האוהבים דוגמניות רזות במיוחד ויש האוהבים מלאות יותר אבל לכל אחד מן הקטבים האלה יש גבול של שלמות או בריאות. יש האוהבים אנשים גבוהים או נמוכים אבל גם פה יש גבול. כך גם שיער שופע ייחשב יפה יותר, אפילו באופן מוחלט משיער דליל או מקרחת. אדם שבמראהו ניכרת מחלה ייחשב פחות יפה רק משום כך בעוד שמי ששופעת בריאות מעצימה את תכונות היופי שלה. אני לא חושב שמדובר פה באותו "דחף רבייה" אלא פשוט בקשר שבין יופי לשלמות וכאשר מדובר בגוף, די ברור מה שלם ומה לא ומה מתפקד ומה לא. אין זה אומר כי לא ניתן לשנות את הדברים תוך עיצוב מחדש של נורמה אסתטית (כמו שחרשים רבים כבר לא רואים עצמם כבעלי מום), אבל לא מדובר פה רק בנורמה אסתטית אלא בדבר שהוא מובנה: הנטייה להעריך יותר את השלם שממצה עצמו וזה נראה לי מוחלט ואוניברסלי. (אני שב ומתנצל בפני מי שהקריאה על "שלמות גופנית" צובטת בלבו או לבה. הכותב אולי נמנה על השלמים בגופם אבל לא בנפשם ורחוק מן המושלמים או הקרובים לכך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה עקרונית עם הביקורת שלך 1. אני לא טוען לרגע שהכל תלוי תרבות, וגם אתה מדבר על האפשרות של עיצוב מחדש של נורמה אסתטית ע"י התרבות. 1 אבל אם הייתי רוצה לנסות להתמודד עם הטענה: שיזוף כסמל לבריאות מול ההערצה של עור לבן וצח; קשירת רגליים של ילדות בסין שגורמת לעיוות הגוף ולחוסר תפקוד; טבעות על הצוואר, לא זוכר באיזה שבט, שמאריכות אותו אך הורסות את היכולת שלו להיות ישר ללא תמיכה ועוד. אבל כללית הטענה שלך סבירה בעיניי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשות שבט הקארן בתאילנד ונשות שבט הפאדאאונג בבורמה (אבל יש גם באפריקה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני טוען שאין ביופי הנשי מרכיבים תלויי תרבות, אלא שעיקר מרכיביו אינם כאלה (כנראה מסיבות ביולוגיות) - היחס בין המותניים לירכיים ( 0.7 ? יופי [ויקיפדיה]), אחידות העור וסימטריה כללית, רגליים וצוואר ארוכים, ישבן ושדיים מורמים, כפות רגליים קטנות ועוד... נכון שפרטים מסויימים ובמיוחד חשיבותם היחסית במדד המשוקלל של היופי משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, אך הרוב נשאר ודומה ברוב התרבויות (גם אם לא כולן). גם כאשר "דרישות" מסויימות משתנות, הן יכולות להיות תוצאה של מציאות חומרית אובייקטיבית ולא גחמה תרבותית - למשל נושא השיזוף והשומן. הנה דוגמא שאולי תאהב. הוסף אותה לדרישה שבלקחה של תגובה 495351 ותקבל את האשה המושלמת (: : "הריני שולח אל המלך עלמה בעלת מראה מושלם, צבע עורה, פיה ושיניה צחים, לבנה, מבריקה, ריסיה ארוכים, שחורת עיניים, שחרחורת, עיניה ברכות, אפה כמגדל; גבוה; בוהקת; עפעפיה מרבים שיער; לחיה מוארך, מבקש נשיקה; שערה שופע; ראשה עצום; חריץ השדיים רחב; צוארה ארוך; החזה רחב; השדיים כמגדלות; עצמותיה בולטות, בכתף ובזרוע; אגרופה יפה; כף היד עדינה; אצבעותיה ישרות; הבטן רזה; הגזרה דקה; מותניה צרים; רגליה מוצקות; הישבן גבוה; הירכיים חמוקים; השוקיים עמודים; אחוריה מלאים; הקרסול מרופד; העקב והרגל עדינים; צועדת ברכות; כל היום רגועה; כל מה שחשוף אצלה הוא נעים למראה; נשמעת לאדוניה; אינה מעזה פנים ואינה חמת מזג; מזגה מתון; נפש אצילה; אין לה חלק במזימות; נחבאת אל הכלים ורצינית; מסבירה פנים; אחראית; נדיבה באופיה; די לה בייחוס אביה ולא תמנה את כל משפחתה; די לה במשפחתה ולא תמנה את שבטה כולו; היא טובה בענייני התרבות; דעותיה כדעת אנשי הכבוד; מעשיה כמעשיהם של אנשי החובה; יש בה תבונת כפיים; שומרת את לשונה; קולה בנעימים; תפאר את בעל חסותה ותבזה את אויבו; אם תרצה בה תחפוץ, ואם תעזבינה תשקוט; תשים בפוך עיניה ובאודם את פניה; שפתיה רוטטות; תזדרז לקפוץ כשתקום, ולא תתיישב אלא במצוותך לכשתשב." עוד דבר: דברים הנחשבים כאמנות בתרבות אחת אכן אינם כאלה בהכרח בתרבות אחרת וגם הגבולות בין אמנות לעניינים אחרים אינם זהים בכל התרבויות. ומה בכך? הרי אינך חולק על כך שעדיין ניתן לפתח תיאוריות ערכיות כלליות, לבדוק עובדות סטטיסטיות ולנסות לרדת לחקר הצרכים הנפשיים המשותפים לכולנו כבני אדם (זאת במקום להסתפק באמירות רלטיביסטיות ריקות כדוגמת "מוסרי הוא מה שנחשב חברתית שכזה" ובדומה לגבי אמנות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן אוהב את הדוגמא שהבאת. מה אני יכול לומר? לפעמים קשה לא להיות מלך פרסי. אני לא יודע לפי מה אתה קובע מהו "הרוב" והדברים החשובים במדד המשוקלל של היופי. כמובן שחלק מהמאפיינים הם ביולוגיים ומולדים, אבל אני חושב שהטענה שעיקר מרכיביו של היופי אינם תלויים בסביבה היא תלוית הגדרות (מה זה "עיקר") ולכן הויכוח קצת עקר. אבל הופתעתי מהנחרצות של הטענה שלך. אני לא חולק על כך שניתן לפתח תיאוריות ערכיות כלליות. השאלה בנוגע לאמנות היא האם אנחנו מדברים על תיאוריה ערכית או על מוסד חברתי. אני בהחלט חושב שאפשר לחקור בשאיפה להכללות אוניברסאליות ובאופן מדעי את הצורך האינדיבידואלי והחברתי באמנות ואת התפקיד וההשפעות שלה. אני לא בטוח שההופעות הפרטיות שלה הן לא קונטינגנטיות ופרי גורמים תרבותיים. כמו שאפשר לחקור את הצורך, ההשפעות והתפקיד של אהבה בנפש האנושית ובחברה האנושית, אבל אי אפשר לומר מהי אהבה טובה או במי ראוי להתאהב 1. 1 וחבל, כן? הרבה סיבוכים היו נמנעים בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם ההגדרה שבמאמר שימושית? המאמר מזכיר, כדוגמה, אלבום תמונות ילדות כמשהו שיכול להיות יצירת אומנות מכיוון שהוא מעורר רגש. נניח שאבוא לאוצר של מוזאון או לקרן כלשהי לעידוד אומניות ואבקש להציג את תמונות ילדותי כמיצג או תערוכה. אני מניח שהן לא יתקבלו. או ליתר דיוק: יכול להיות שהן יתקבלו, אך לא מן הנימוק ש"הן גורמות לי לתגובה רגשית". תקשורת ההמונים התמחתה בסחיטת רגשות. קשה לעבור ע"י מודעת פרסומת ולא להשאר אדיש. הפרסומות מנגנות לנו על החושים. כך גם סרטים וקטעים אחרים. הרגש הוא כלי נהדר ליצירת מכירות. הטכניקות שבהם הם משתמשים נלמדות ולכן קשה לקרוא לזה אִמנות (art), מדובר כאן על אוּמנות (craft), טכניקה. מכאן שעצם יצירת הרגש לא נראית לי קריטריטריון מספק. וכרגע יש לי תחושה מהדיון. תחושה של דזה-וו. הודעה מפורטת של ראובן או של יהונתן אורן שמביעה עמדה דומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירת רגש היא אכן תנאי הכרחי אבל לא מספיק. ערור רגש צריך להיות התכלית העיקרית של היצירה. עבור צרכן מודעת הפרסומת התכלית העיקרית של הפירסומת היא למכור/לשווק/לקדם את המותג המפורסם. סחיטת הרגשות של מודעות פירסומת היא כלי להשיג את התכלית העיקרית. לכן, האומנותיות של מודעת פירסומת היא לרוב נמוכה. תמונת הילדות המרגשת אכן מאתגרת את ההגדרה ואולי היא אפילו דוגמה למגבלות שלה. אפשר לומר שהתכלית העיקרית של תמונת הילדות היא לתעד ולשמר זיכרונות, ולכן האומנויות שלה נמוכה. השאלה אם התמונה תוצג במוזיאון תלויה מן הסתם בהשפעה שלה על קהל רחב יותר מבני המשפחה. כאן עוברים לשאלה מהי אומנות טובה. במאמר נגעתי בקצה המזלג במספר קריטריונים שמקובל להתייחס אליהם בקונטקסט של השאלה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה שלך מתאימה לאומנות שמוצגת עכשיו במוזאונים. אולם במקור אומנות לא היתה דבר עצמאי. יצירות אומנות קלסיות הוזמנו כדי להשיג מטרות מסוימות. סתם כדוגמה, הקפלה הסיסטינית והמונה־ליזה. למיטב הבנתי הן אינן אומנות לפי הגדרתך. או ליתר דיוק: המונה־ליזה כבר הוצאה מהקשרה המקורי ולכן היא אומנות. אבל רק בגלל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במוזיאון רמת גן מוצגת כרגע תערוכת איורים (גרועים במיוחד) של קדישמן. כלומר - קדישמן קרא שירים של חיים שטנגר, וצייר צבעונים על בד, במקביל למילות השיר. איורים. (גרועים מאוד). אין מצב שמאייר היה זוכה לתערוכה במוזיאון רמת גן. או כל מוזיאון אחר שאינו מוזיאון הקומיקס בחולון. אבל הואיל וזה קדישמן - הרי שזו אומנות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי זאת נוענ ו. מלכת האסטתיקה? משה ז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ירדתי לסוף דעתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי ההגדרה המוצעת התשובה אם יצירה כלשהי היא אומנות נתנת עבור קומבינציה יחודית של יצירה, אדם, זמן ומקום. לכן אין מקום לשאלה הכללית שהצגת. כדי לדעתם אם הקפלה הסיסטנית או המונה ליזה הן יצירות אומנות על פי ההגדרה הסצפיפית הזאת, צריך ליחס את השאלה באותו אופן - לאדם, זמן ומקום ספציפיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |